הבטחה נבואית זו מציגה חזון פיוטי של גאולה עתידית, שבה פשעי העם יימחו לחלוטין ויזכו לכפרה. הביטוי בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא מרמז על תקופה של ימים טובים שלאחר חורבן בבל [ביאור שטיינזלץ], אך הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מכוון לימות המשיח. ההוכחה לכך היא שבתקופת הבית השני עדיין היו פושעים רבים בעם, ולכן ההבטחה לטיהור מוחלט חייבת להתייחס לעתיד לבוא [רד"ק, חומת אנך].
הפסוק מתאר מצב שבו יחפשו את חטאי העם, ואפילו אם יְבֻקַּשׁ ויחפשו אותם היטב – הם וְאֵינֶנּוּ וכן וְלֹא תִמָּצֶאינָה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שהפסוק עושה בין עֲוֹן יִשְׂרָאֵל לבין חַטֹּאת יְהוּדָה. המונח עָוֹן מתאר חטא חמור הנובע מעיוות המחשבה וכפירה, והוא מיוחס כאן לעשרת השבטים ("ישראל") שחטאו בעבודה זרה. לעומת זאת, המונח חַטָּאת מתאר חטא קל יותר הנובע מיצר ותאווה, והוא מיוחס ליהודה, שלא הכחישו את ה' אלא חטאו מתוך חולשה אנושית. לעתיד לבוא, העוון של ישראל ייעלם לחלוטין מן המציאות משום שיצר העבודה הזרה יתבטל, וגם חטאות יהודה לא יימצאו עוד [מלבי"ם].
קיימות גישות שונות באשר לאופן שבו יימחו החטאים הללו. יש המבארים כי העם יעשה תשובה מיראה, תהליך שיהפוך את החטאים המזידים (העוונות) לשגגות, ולאחר מכן ה' יסלח גם על השגגות הללו וימחה אותן כליל [חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים כי עצם קושי השעבוד בגלות הוא שימרק וינקה את העם מחטאיו [מצודת דוד].
בסוף הפסוק מובטח כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר. סליחה זו מופנית כלפי שארית הפליטה, אותם אלו שישרדו את הגלות ויישארו [מצודת דוד, מלבי"ם]. הבטחה זו ל"שארית" טהורה וקדושה מחזקת אף היא את ההבנה שמדובר בנבואה לעתיד הרחוק, שבו העם הנותר יהיה נקי מחטא [רד"ק].