הואיל ואין מי שיוכל למחות ביד ה', תוכניתו ומחשבותיו על מפלת בבל יתקיימו בוודאות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה אֶל בצירופים אֶל־בָּבֶל ו־אֶל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים משמעותה "על", כלומר תוכנית המכוונת נגדם [רד"ק].
הביטוי אִם־לֹא משמש כאן לשון שבועה [מצודת דוד], המבטאת ודאות מוחלטת שהדבר יקרה [ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, המסורה מדגישה כי המילה לֹא נכתבת כאן בכתיב חסר (ללא האות וי"ו), כדי למנוע בלבול עם פסוק מקביל המופיע מוקדם יותר בספר ירמיהו [מנחת שי].
העונש מתואר במילים יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן. הפועל יִסְחָבוּם מבטא גרירה ומשיכה בכוח על הארץ [מצודת ציון, מצודת דוד]. באשר לזהותם של צְעִירֵי הַצֹּאן, הפרשנים מציגים שתי גישות עיקריות:
הגישה הראשונה מזהה אותם עם העמים שהחריבו את בבל. המילה צְעִירֵי מבטאת קוטן [מצודת ציון], והכוונה היא לאומה הפרסית, שכן פרס נחשב לצעיר בבניו של יפת [רש"י, מצודת דוד]. אומות כגון פרס, מדי ועילם לא נחשבו לעמים חשובים בעברם, אך הם אלו שהקימו חיל גדול והביסו את האימפריה הבבלית [ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת כי צְעִירֵי הַצֹּאן הם עם ישראל. אף על פי שבפועל מדי ופרס הם אלו שסחבו והחריבו את בבל, עם ישראל נחשב לסיבה המהותית למפלתם. האויב בא על בבל כעונש וכנקמה על מה שעשו לישראל ולהיכל ה', ולכן נחשב הדבר כאילו ישראל עצמם סחבו אותם [רד"ק].
בסיום הפסוק נשבע ה' אִם־לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה. הפועל יַשִּׁים נגזר מלשון שממה [מצודת ציון]. ה' יהפוך את כל נווה ומקום מושב שלהם לארץ חרבה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והדבר יתרחש עֲלֵיהֶם כלומר לנגד עיניהם ובעל כורחם [מצודת דוד].