הבבלים חוגגים כעת את ניצחונם, מתעשרים ומשמינים מביזת ארץ ישראל. עם זאת, שמחתם מבוססת על אשליה, שכן הצלחתם לא נבעה מגבורתם העצמית אלא הייתה רק תוצאה של חרון אף ה' בעמו (רד"ק).
הכתוב משתמש בכתיב של נקבה יחידה, אך הקריאה בפועל היא בלשון זכר רבים, כמו במילה תִשְׂמְחוּ. הפרשנים מסבירים כי לשון הנקבה מכוונת אל בבל כאומה וכממלכה מלוכדת, בעוד לשון הרבים פונה באופן פרטני אל יושבי בבל וחייליה (רד"ק).
כִּי תִשְׂמְחוּ כִּי תַעַלְזוּ, הפסוק מתאר התפתחות ברגשות הניצחון. בעוד שהשמחה היא תחושה פנימית שבלב, העליזה מבטאת את הפעולה החיצונית של ריקוד וקפיצה מרוב התלהבות (מלבי"ם).
הם מכונים שֹׁסֵי נַחֲלָתִי, בוזזיה ושודדיה של ארץ ישראל. השימוש במילה נחלתי מדגיש את הקשר הפנימי והקדוש שיש לה' עם עמו וארצו (מלבי"ם).
כִּי תָפוּשׁוּ היא מילה המבטאת ריבוי, בריאות והשמנה, תיאור לכך שהבבלים רבו והעלו בשר מרוב טובה של הארץ שכבשו (רש"י, מצודת ציון, רד"ק).
ההשמנה מתוארת כְּעֶגְלָה דָשָׁה. דימוי זה זכה לשני פירושים עיקריים, הנשענים גם על מסורות כתיב שונות של המילה בספרי התנ"ך השונים (בה"א או באל"ף). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים גורסת כי המילה נגזרת מלשון דישה. בניגוד לעגלה החורשת בשדה שאינה אוכלת, עגלה הדשה את התבואה רשאית לאכול ממנה ברציפות לאורך כל עבודתה, וכך תבואתה מצויה לה תמיד והיא משמינה. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון דשא, כלומר עגלה הרועה תמיד בנאות דשא ירוקים ולכן בשרה שמן ובריא (רד"ק, מלבי"ם).
לבסוף הפסוק חותם במילים וְתִצְהֲלוּ כָּאַבִּרִים, מרוב עונג וניצחון אתם מרימים קול גדול של שמחה, בדומה לצהלתם של סוסים חזקים וחסונים (מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ).