נבואה זו, החותמת את רצף הנבואות על אומות העולם, נושאת עמה בשורה היסטורית ורוחנית עצומה: חורבנה המוחלט של האימפריה הבבלית. לאחר שבבל החריבה עמים וארצות, שפכה את דם עם ישראל והעלתה באש את בית המקדש, מגיעה שעת פקודתה. מתוך המפלה הגדולה של המעצמה, שתהפוך לשממה כסדום ועמורה על ידי מדי ופרס, תצמח ישועתם של ישראל שיצאו מן הגלות וישובו לירושלים לבנות את בית ה' [אברבנאל].
השימוש במילה הַדָּבָר בפתח הדברים מצביע על דיבור קשה ועל גזירה. זוהי נבואה העומדת בפני עצמה ומתאפיינת בלשון מיוחדת, שכן מפלתה של בבל שקולה כנגד כל האומות גם יחד. חורבנה של האימפריה עתיד היה להביא שמחה גדולה לכל העמים ולישראל, ובפרט להסב נחת לירמיהו עצמו [חומת אנך].
נבואה זו נאמרה בשנה הרביעית למלכות צדקיהו ונשלחה לבבל בידי שריה. ירמיהו ציווה עליו לקרוא את המגילה בבבל ולאחר מכן להשליכה אל נהר פרת, כסמל לכך שכך תשקע בבל ולא תקום עוד. מיקומה של הנבואה בסוף דברי ירמיהו אינו מקרי; כשם שבנבואות קודמות תואר כי מלך בבל ישתה אחרון מכוס החמה והזעם, כך גם כאן, המעצמה שהחריבה את שאר הארצות סופגת את עונשה בסוף התהליך [אברבנאל].
בביאור מילות הפסוק, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה אֶל המופיעה בצירוף אֶל־בָּבֶל אֶל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים משמעותה "על", כלומר נבואה שנאמרה על בבל ועל ארצם של הכשדים. שימוש לשוני זה, שבו המילה "אל" מחליפה את המילה "על", הוא מאפיין מוכר ושגור בסגנונו של ירמיהו הנביא [אברבנאל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].