הרגע הדרמטי של שיבת הגולים מן הגלות מקבל ביטוי חי, המשרטט תמונה של מסע פיזי המלווה בהתעוררות רוחנית עמוקה. זוהי תנועה אל עבר ירושלים, המונעת מתוך רצון עז לחדש את הקשר הנצחי עם ה'.
תחילת הפסוק, צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם, מציגה את השבים השואלים ומבקשים לדעת את הדרך המובילה אל ציון. הפרשנים מסכימים כי המילה הֵנָּה משמעותה "למקום הזה" או "לכאן", והיא מכוונת לירושלים, מקום עמידתו של הנביא. פניהם של הגולים מועדות כעת פיזית אל עיר הקודש, עם חורבן בבל ויציאתם ברשותו של כורש מלך פרס [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. על גבי הבנה זו, מוסיף [מלבי"ם] רובד פיוטי ומרגש: עד כה, פניהם של הגולים היו מופנות אל ציון רק במהלך תפילותיהם, אך כעת הם מכוונים את פניהם כדי ללכת לשם בפועל. לשיטתו, הגולים פונים אל ציון עצמה ומבקשים ממנה שתורה להם את הדרך.
חלקו השני של הפסוק, בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל־ה', מבטא קריאה להתחברות. המילה וְנִלְווּ משמעותה חיבור והצטרפות, ולמרות שהיא תצורה דקדוקית של לשון עבר, היא משמשת כאן כציווי [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם באור המילות]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקריאה זו נאמרת מפי הגולים עצמם, המעודדים איש את רעהו להצטרף ולהתחבר אל ה' [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, [מלבי"ם] מפרש כי זוהי תשובתה של העיר ציון לגולים השואלים אותה לדרך, והיא זו שמזמינה אותם לבוא ולהתחבר לה'. בנוסף, [רד"ק] מרחיב את מעגל המצטרפים ומציין כי ההתחברות לה' כוללת גם גרים שיצטרפו לעם ישראל בעלותם מבבל, ומוסיף כי נבואה זו מתייחסת בחלקה לשיבת ציון ההיסטורית ובחלקה לעתיד לבוא בימות המשיח.
מטרת המסע וההתחברות היא בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. המונח בְּרִית מבטא דבר יציב ומתקיים לאורך ימים [מצודת ציון]. הגולים קוראים לכרות עם ה' ברית חדשה ונצחית שלא תישכח לעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, מקבלים הבטחה מציון כי הברית העולמית המקורית שהייתה לה' עמם מעולם לא נשכחה, למרות שנות הגלות [מלבי"ם].