הנבואה ממקדת כעת את מבטה ישירות בהנהגת בבל ומכריזה על מלחמה אלוהית כנגד היהירות. בפנייתו אל הזדון, ה׳ פונה למעשה אל אדם הפועל מתוך רשע וגאווה [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בפנייה זו התייחסות ישירה למלך בבל, בלשצר, שעליו נגזר כעת עונש [מצודת דוד, מלבי"ם], בעוד שיש מי שמפרש שה׳ מכריז כאן מלחמה כנגד מושג הזדון עצמו [ביאור שטיינזלץ].
ההכרזה כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ מציינת שהגיעה שעת התשלום וזמן זכרון העוונות [מצודת דוד]. משפט זה טומן בחובו משמעות כפולה לגבי אופן המפלה. המילים בָּא יוֹמְךָ מבטאות את קיצה של תקופת השלטון, מעין שקיעה טבעית של שמש ההצלחה. לעומת זאת, המילים עֵת פְּקַדְתִּיךָ מצביעות על התערבות פעילה של ההשגחה האלוהית, אשר פוקדת ומענישה את המלך באופן ישיר על חטאיו [מלבי"ם].