מציאות הגלות מתאפיינת בחוסר אונים מוחלט של העם, המצוי תחת שעבוד שאין ממנו מוצא טבעי. מצב זה ממחיש את עומק השבי, שמתוכו מתברר כי הישועה אינה יכולה לבוא בדרכים רגילות.
המילה עֲשׁוּקִים מתפרשת כביטוי לשוד וגזל [מצודת ציון], וכן במשמעות של עבדות ושעבוד [ביאור שטיינזלץ]. ציון העובדה כי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו נמצאים באותו מצב, נועדה להקביל בין גורל שתי הממלכות: כשם שעשרת השבטים נעשקו על ידי אימפריית אשור, כך בני יהודה נעשקו על ידי מלך בבל [מצודת דוד].
מתוך תיאור זה עולה ההבנה כי בדרך הטבע אין כל אפשרות שהעם ייגאל. מאחר שכל חלקי העם עשוקים יחד, לא נותרה קבוצה חופשית שאינה בגלות אשר תוכל לפדות את אלו שנשבו [מלבי"ם]. בנוסף לכך, וְכׇל־שֹֽׁבֵיהֶם, הלוא הם הכשדים שלקחו אותם בשבי [מצודת ציון], פועלים כולם באופן אחיד. בדומה לאשור בעבר, גם בבל מחזיקה בהם [מצודת דוד], ואין בנמצא שובים שיקלו את עולם או שיימנעו מלהעביד אותם [מלבי"ם]. השובים הֶחֱזִ֣יקוּ בָ֔ם ואחזו בהם בכוח ובחזקה [מצודת ציון], וכן מֵאֲנ֖וּ שַׁלְּחָֽם, כלומר סירבו לחלוטין לשחרר אותם לחופשי [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מתוך אטימות מוחלטת זו של השובים והיעדר כל תקווה טבעית לישועה, מתחדד כי רק ה' צבאות, המושל בכל, הוא שיוכל לריב את ריבם של ישראל, להעניש את בבל ולהביא רגיעה לארץ [מלבי"ם].