קריאה אלוהית מופנית אל עם ישראל, המאיצה בהם לצאת באופן מיידי מאימפריית בבל שעומדת להיחרב. הציווי אינו רק לעזוב את המקום, אלא לעשות זאת מתוך עמדה של מנהיגות, גבורה ונחישות, ולהוביל את דרך השיבה לארץ ישראל.
תחילה פונה ה׳ לעמו בציווי נֻדוּ, לשון נדידה ומעבר ממקום למקום [מצודת ציון, מלבי"ם]. הקריאה היא לצאת מיד מִתּוֹךְ בָּבֶל, עיר המלוכה העתידה להיהפך, ולאחר מכן להשלים את היציאה לגמרי וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאוּ, כלומר לעזוב גם את שאר הערים שבמדינה [מלבי"ם, אברבנאל, שטיינזלץ]. המילה בטקסט מופיעה בכתיב של גוף שלישי ("יצאו") אך נקראת במסורת הקריאה בגוף שני ("צאו"), כאשר שתי הצורות מכוונות לאותה משמעות של ציווי ישיר לנוכחים לפעול [רד"ק, מנחת שי].
הנביא ממשיל את היוצאים לעַתּוּדִים, שהם הזכרים שבעיזים [מצודת ציון]. דרכם של תיישים אלו היא לצעוד בראש העדר ולהוביל את הצאן [רש"י, שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים שני קווי מחשבה משלימים לדימוי זה:
גישה אחת מדגישה את הזריזות והגבורה. על השבים למהר ולצאת באומץ, ללא פחד ויראה [רד"ק]. העולים לירושלים נמשלים לעתודים החזקים והזריזים, שעליהם להזדרז ולצאת גם אם יהודים רבים אחרים בוחרים להישאר מאחור בגלות, ואלו שנשארים נמשלים לצאן החלשות [מצודת דוד, אברבנאל].
גישה שנייה מתמקדת במנהיגות. אף על פי שאין לעם רועים רשמיים שיוליכו אותם, עליהם לקחת יוזמה ולהיות המנהיגים שהולכים בראש המחנה. דימוי זה מכוון למנהיגים ההיסטוריים של שיבת ציון, דוגמת עזרא, נחמיה וראשי הגולה, ששימשו כאותם עתודים והלכו בראש העם החוזר לארצו [מלבי"ם, רד"ק].