עם ישראל נמשל לצאן תועה ומופקר, החשוף לפגיעת הכל ללא כל הגנה, בעוד שרודפיו מצדיקים את אכזריותם כלפיו. המילים כָּל מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם מתארות מצב שבו העם הפך להפקר, כך שכל מי שנתקל בהם יכול היה לכלותם ולנצלם להנאתו [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לעומתם, וְצָרֵיהֶם הם האויבים המשחיתים ומצירים להם מתוך שנאה יוקדת ולא לשם תועלת [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. אותם אויבים אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם, כלומר, טענו כי אין עליהם כל עוון או אשמה מוסרית על הפגיעה בעם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ].
ההצדקה של האויבים למעשיהם מתבססת על הטענה כי הפגיעה בעם מגיעה לו תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַה', ולכן ראויים ישראל לאבדון והפוגעים בהם פטורים מאשמה [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים כי קביעה זו אינה רק טענת האויבים, אלא דברו של הנביא עצמו המסביר מדוע באה על העם כל הצרה הזו מלכתחילה [רד"ק].
הפסוק מפרט את מהות ה' ואת חומרת החטא כלפיו, המתוארים בשני אופנים. ראשית, ה' הוא נְוֵה צֶדֶק, כלומר מדור ומעון של אמת וצדק, שהיווה מחסה לעם כל עוד עשו את רצונו [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. הדימוי של "נוה" מתקשר לדיר צאן, ומדגיש כי העם עזב את דרך הצדק והמשפט שבין אדם לחברו [מלבי"ם]. שנית, ה' הוא וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם, מקור התקווה והתוחלת של אבות האומה ששמו בו את מבטחם והוא מילא את תקוותם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. חטאם של ישראל כפול אפוא: הם נטשו את הצדק החברתי, ובמקביל עזבו את הקשר הרוחני לאלוהי אבותיהם בעניינים שבין אדם למקום [מלבי"ם].