תארו לעצמכם כבשה קטנה שהתרחקה מהעדר שלה והלכה לאיבוד. בלי הרועה שישמור עליה, היא נמצאת בסכנה וכל אחד יכול לפגוע בה. כך בדיוק הרגישו עם ישראל, שהיו כמו צאן אובד בלי הגנה. בגלל המצב הזה, כָּל מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם, כלומר כל מי שפגש אותם יכול היה לנצל אותם ולפגוע בהם. בנוסף לכך, וְצָרֵיהֶם, האויבים ששנאו אותם, הציקו להם רק מתוך כעס ושנאה.
כשמישהו עושה משהו רע, הוא בדרך כלל מחפש תירוץ, וכך גם האויבים אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם. הם טענו שאין להם שום אשמה על כך שהם פוגעים בעם ישראל. התירוץ שלהם היה שהם פועלים תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַה', כלומר בגלל שעם ישראל לא התנהגו כמו שצריך כלפי ה', מגיע להם להיענש והאויבים פטורים מאשמה.
ומה באמת הייתה הטעות של העם? הם עזבו את ה', שהוא נְוֵה צֶדֶק, כמו בית בטוח של אמת ומשפט, והפסיקו להתנהג בצדק ובהגינות אחד כלפי השני. הם גם שכחו שה' הוא וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם, מקור התקווה שהאבות שלהם תמיד סמכו עליו. במקום להישאר מחוברים לה' ולהיות טובים זה לזה, הם התרחקו ונשארו בלי שמירה.