נפילתה של האימפריה הבבלית מלווה בתנועה נחפזת של גולים השבים לארצם, כשהם נושאים עמם בשורה דרמטית של צדק אלוהי. חורבן בבל אינו נתפס רק כאירוע היסטורי, אלא כסגירת מעגל דתית ולאומית עבור עם ישראל, המבשרת על סוף תקופת השעבוד.
הפרשנים מסכימים כי קוֹל נָסִים הנשמע מארץ בבל הוא קולם של בני ישראל הבורחים מן הממלכה הקורסת ועושים את דרכם חזרה לירושלים [מצודת דוד, אברבנאל]. המילה וּפְלֵטִים מתארת את אלו שנמלטים מן הסכנה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים כי פליט הוא אדם שכבר היה נתון בסכנה ממשית תחת איום החרב, והצליח להינצל ממנה [מלבי"ם].
עולה השאלה מדוע בני ישראל מתוארים כנסים ונמלטים, שהרי ידוע כי קורש מלך פרס אפשר להם לשוב לארצם ברשות ובשלום. על כך מוסבר כי הפסוק אינו מתייחס להכרזת קורש, אלא לשלב מוקדם יותר, כאשר דריוש עלה על בבל והחל לכבוש אותה. בזמן שצבאו תקף את העיר, קבוצות של ישראלים ברחו מתוך המלחמה והלכו לציון, שכן הם הבינו שהחורבן המתרחש מולם אינו מקרי, אלא התגשמות נבואתו של ירמיהו על מפלת בבל [רד"ק].
מטרתם של אותם נמלטים היא לְהַגִּיד בְּצִיּוֹן את בשורת הנקמה שבאה על בבל. בשורה זו מורכבת משני רבדים משלימים: נִקְמַת ה', שהיא הענישה על חילול כבודו של האל, וכן נִקְמַת הֵיכָלוֹ, המהווה תגמול ישיר וברור על כך שהבבלים שרפו את בית המקדש וחיללו את כליו המקודשים [מלבי"ם, אברבנאל]. יחד, יוצרים הנסים והפליטים קול של עדות חיה לכך שהצדק האלוהי יצא לאור.