בבל, אימפריה אדירה שנשענה על שפע מים ופולחן אלילי נרחב, עומדת בפני חורבן מוחלט הנובע ישירות מהשחתתה הרוחנית.
הנבואה פותחת בקללת חֹרֶב, כלומר יובש ובצורת, על מקורות המים של בבל. הפרשנים נחלקו בהבנת מהות פגיעה זו. הגישה הפיזית מסבירה כי בבל נסמכה על מי נהר פרת שהשקו את שדותיה בדומה לנילוס במצרים, וכן שימשו כחפיר מגן טבעי סביב העיר בעת מצור, ועתה מים אלו ייבשו [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים תיאור זה על דרך המשל: המים הרבים מסמלים את שפעה של בבל, והתייבשותם מבטאת את כליון עושרה וטובתה של האימפריה [רד"ק].
הסיבה לעונש מפורשת מיד לאחר מכן: כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא. בבל התמלאה בפסלים משונים, ותושביה שמו בהם את כל מבטחם.
הפסוק מכנה את האלילים בשם אֵימִים. רוב הפרשנים מסבירים כי כינוי גנאי זה נובע מכך שהאלילים – שלעיתים עוצבו כדמויות של חיות משונות ומפלצתיות – הטילו אימה, פחד ופלצות על עובדיהם [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. בנוסף, ייתכן שהשם מתייחס גם לטקסים ולחגיגות המזוויעים שהיו כרוכים בפולחן זה [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילה יִתְהֹלָלוּ, המתארת את התנהגות הבבלים סביב אליליהם, קיימת מחלוקת פרשנית. הגישה המרכזית רואה במילה זו לשון של הוללות, סכלות ושיגעון, כלומר הבבלים משתטים ומשתגעים בעבודת האלילים שלהם [מצודות, רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת גוזרת את המילה מלשון תהילה והתפארות, ומסבירה כי הבבלים משתבחים, מתגאים ומשתעשעים באלוהי הענקים שלהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. יצוין כי הרד"ק מביא פירוש זה אך דוחה אותו, וקובע כי ההקשר המקראי מצביע בבירור על התנהגות של טירוף ושטות ולא של שבח.