נבואה זו מתארת את מפלתה הפתאומית והעזה של בבל, תוך שימוש בדימוי ציורי של אריה הפורץ ממקום מרבצו כדי לטרוף עדר שליו. סגנון נבואי זהה נאמר על ידי ירמיהו גם על אדום, שכן שתי האומות הללו החריבו את מקדש ה' [מלבי"ם]. ה' מוצג כמנהיג העולם המוחלט, שאין לבבלים כל דרך להינצל מפניו [ביאור שטיינזלץ].
האויב, שהוא מלך פרס, יתקוף את בבל בכוח רב וללא פחד, כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה. הוא יגיח מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן, שהוא אזור הצמחייה הסבוכה והעמק המוגבה הסמוך לנהר הירדן, שם היה מקום משכנם של האריות [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש שפירשו ביטוי זה כדימוי להתגברות המים כשהירדן עולה על גדותיו, או כרמז לכך שהפורענות באה על בבל כעונש על פגיעתם בישראל, ולכן הרעה יוצאת מגאון ישראל [רד"ק]. האריה יזנק אֶל־נְוֵה אֵיתָן, כלומר אל מדור חזק ומבוצר [מצודת ציון, רד"ק], או אל מרעה טוב ומשובח שבו יושב הרועה עם צאנו השמן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המשך הפסוק, כִּי־אַרְגִּעָה אֲרִיצֵם מֵעָלֶיהָ, קיימות שתי גישות פרשניות מרכזיות. הגישה האחת מפרשת זאת כלשון זמן ומהירות: כאשר תגיע השעה [רש"י], ה' ישלח כהרף עין את התוקפים להסתער על בבל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה אַרְגִּעָה מלשון רוגע ומנוחה: ה' חפץ להעניק שקט ומנוחה לעם ישראל, ולכן הוא יריץ אותם במהירות אל מחוץ לגלות בבל כדי שישובו לארצם [מצודת דוד, רד"ק]. לשם כך, וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד ה' ימנה ויצווה לוחמים מובחרים לעלות על בבל למלחמה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בהצהרה על גבורתו המוחלטת של ה': כִּי מִי כָמוֹנִי, מי יכול למחות בידי? [מצודת דוד], וּמִי יוֹעִדֶנִּי, מי יכול לקבוע עמי זמן מיועד למלחמה? [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. וּמִי־זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי, מי הוא המנהיג שיוכל להתייצב מול ה' ולהציל את עמו מידיו? [מצודת דוד].