קריסתה של בבל מתרחשת כמהלך דרמטי ומוחלט, המשלב שבר פיזי של חומות העיר יחד עם שבירה פסיכולוגית של תושביה. המפלה אינה רק אירוע צבאי, אלא סגירת מעגל של צדק אלוהי, שבו האימפריה נענשת מידה כנגד מידה על פשעיה.
הקריאה הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. גישה אחת רואה בהשמעת קול התרועה פעולה טקטית שנועדה להבהיל ולהטיל אימה על העם הנצור, בדומה לאסטרטגיה שהופעלה בכיבוש יריחו [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי זוהי תרועת ניצחון וכיבוש, המסמנת שהחומה כבר נפלה והעיר חדלה מלהילחם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
במצב זה של חוסר אונים, העיר נָתְנָה יָדָהּ. רוב הפרשנים מסבירים ביטוי זה כתיאור ציורי של כניעה ותחינה לרחמים. העיר מדומה לאדם חסר כוח או לאדם נופל, המושיט את ידו לכל עבר בתקווה שמישהו יעניק לו עזרה ויקים אותו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. משמעות משלימה לכך היא מסירה עצמית מוחלטת לידי האויב, מתוך הכרה באפיסת הכוחות ובחוסר היכולת להמשיך לעמוד מולו במערכה [רד"ק, מלבי"ם].
החורבן הפיזי מתואר במילים נָפְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ. הפרשנים מסכימים פה אחד כי המילה אָשְׁיוֹתֶיהָ משמעותה יסודות החומה, בדומה לשימוש בשורש זה בשפה הארמית ובמקורות מקראיים נוספים. הקריסה היא עמוקה ויסודית; הפגיעה בחזקתן של התשתיות גורמת לכך שחומות העיר נהרסות ונופלות מאליהן, שוב, בדומה לאופן הפלאי שבו קרסו חומות יריחו [מלבי"ם].
סיבת החורבן וההצדקה לו מובהרות בסוף הפסוק: כִּי נִקְמַת ה' הִיא... כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ. הנקמה בבבל היא הוצאה לפועל של צדק אלוהי על מה שעוללה. הפרשנים מדגישים כי העונש בא כגמול ישיר על כך שבבל הרסה את חומות ירושלים, החריבה את בית המקדש וחיללה את שם ה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף לכך, העונש מגיע בבחינת מידה כנגד מידה גם על האכזריות הכללית שהפגינה בבל בהחרבתם של גויים ועמים רבים אחרים, וכעת אותה מידת הדין מופנית כלפיה [מלבי"ם].