הקריאה הנבואית מופנית אל אומות העולם, להפיץ ולחגוג את בשורת נפילתה של האימפריה הבבלית ואת קריסת מערכת האמונות שלה. הפנייה לאומות דווקא נובעת מכך שבבל החריבה והשמידה עמים רבים, ולכן חורבנה מהווה עבורם בשורה של שמחה ונחמה [רד"ק, מצודת דוד].
הנביא משתמש בשורת פעלים המבטאים הדרגתיות בעוצמת הפרסום: החל מאמירה רגילה, דרך הכרזה פומבית, ועד להרמת דגל [מלבי"ם]. הפקודה וּשְׂאוּ נֵס משמעה הצבת כלונס ארוך שבראשו מפה, המשמש כסימן חזותי לאסיפת המונים כדי שישמעו את הבשורה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. הציווי אַל תְּכַחֵדוּ דורש מהמבשרים שלא להעלים או להסתיר שום פרט מגודל החורבן שהתרחש [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מוקד הבשורה אינו רק המפלה הצבאית, אלא מפלתם של אלוהי בבל, בֵּל ומְרֹדָךְ, שהיו שמות האלילים המרכזיים של העיר [רש"י, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מתאר כיצד האלילים חווים בושה (הֹבִישׁ) ושבירה (חַת), שכן מתגלה קלונם בכך שאינם מסוגלים להציל את עובדיהם מן האסון [מצודת דוד, רד"ק]. האלילים מכונים בפסוק עֲצַבֶּיהָ, מלשון עצב, משום שהם מעציבים את לב עובדיהם הזועקים אליהם בשעת צרה ואינם נענים [מצודת ציון].
באשר לשימוש בשני הפעלים השונים לתיאור מפלת האלילים, יש המסבירים כי הדבר נעשה לשם תפארת הלשון והגיוון הפיוטי, כאשר בתחילה מוצמד פועל אחד לכל אליל, ולבסוף מיושמים שניהם על כלל הפסילים [חומת אנך]. מנגד, יש המצביעים על הבחנה מהותית: האליל "בל" ייצג את מידת הכבוד, ולכן עונשו הוא אובדן הכבוד והבושה. לעומתו, "מרודך" ייצג את הגבורה והכוח, ולכן מפלתו מתוארת כשבירה ופחד, שהם ההפך מאומץ הלב [מלבי"ם].