נפילתה של האימפריה הבבלית אינה אירוע היסטורי מקרי, אלא מהלך צבאי מחושב המונהג בהשגחה אלוהית. ה׳ הוא זה שיוזם את המערכה ומעורר קואליציה אדירה של עמים כדי להוציא לפועל את חורבן העיר.
המילה מֵעִיר מבטאת התעוררות, זירוז והנעה של האויב באמצעות השגחה ישירה [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אותו קְהַל מתייחס לקיבוץ עם עצום [מצודת ציון], והכוונה המעשית היא לאימפריות של מדי ופרס המגיעות מֵאֶרֶץ צָפוֹן [מצודת דוד]. מבחינת מסורת הכתב, המילה גְּדֹלִים נכתבת חסרת אות וי"ו [מנחת שי].
כאשר הצבאות יגיעו אל העיר, הם וְעָרְכוּ לָהּ, כלומר יסדרו ויכינו את כוחותיהם לקראת מלחמה חזיתית [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. עוצמתם ויעילותם יבואו לידי ביטוי בכך שמִשָּׁם תִּלָּכֵד – מאותו מקום מדויק שבו הם יערכו את המערכה ויטילו את המצור, משם הם יכבשו את העיר, מבלי שיצטרכו לתמרן או לעבור ממקום למקום [רד"ק, מצודת דוד]. כיוון נוסף מפרש כי הכוונה היא שהם יצליחו להבקיע את חומת בבל ישירות מן הצד הצפוני שממנו באו [מלבי"ם].
שיא התיאור מופיע בדימוי הקטלני חִצָּיו כְּגִבּוֹר מַשְׁכִּיל לֹא יָשׁוּב רֵיקָם, הממחיש את הדיוק והאכזריות של צבא האויב. המילה מַשְׁכִּיל מתבארת בשני אופנים שונים המשלימים את תמונת הקרב:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים גוזרת את המילה מלשון שכול והרג. חיצי הצבא יהיו כמו לוחם גיבור שפוגע במטרתו, זורע מוות ויתמות, ואינו חוזר מהקרב מבלי שהרג מישהו. גישה זו אף מקבלת זווית אכזרית יותר, ולפיה הגיבור נחוש להרוג בכל מחיר, ואם אינו מוצא לוחמים לפגוע בהם, הוא יהרוג ילדים קטנים רק כדי לשכל את אביהם, ובלבד שלא ישוב בידיים ריקות [מלבי"ם].
מנגד, גישה שנייה קושרת את המילה לשורש ש.כ.ל במשמעות של חוכמה ותבונה. לפי פירוש זה, החיצים במעופם ייראו כאילו יש להם שכל משל עצמם, והם ינווטו אל המטרה במדויק כמו גיבור חכם שאינו מחטיא לעולם [מלבי"ם].
הביטוי לֹא יָשׁוּב רֵיקָם מבוסס על משל של אדם השולח שליח לבצע משימה חשובה; כפי ששליח מוצלח אינו חוזר ללא תוצאות, כך גם החיצים של צבא הצפון ישיגו את מטרתם במלואה [מצודת ציון].