מכת החורבן הניחתת על בבל פוגעת בכל יסודות כוחה, החל מהצבא, דרך בני הברית ועד לכלכלה. המכה הצבאית מופנית תחילה אל סוּסָיו המוכנים למלחמה [מלבי"ם] וְאֶל רִכְבּוֹ, שהם קבוצות אנשי הרכב הלוחמים [מצודת דוד].
באשר לזהותם של כָּל הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ, מציגים הפרשנים שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית רואה במונח זה ביטוי לתערובת אנושית. הכוונה היא לאנשים נכרים מארצות שונות ולתערובת האומות שהתיישבו בבבל [רד"ק, מצודות, ביאור שטיינזלץ], וכן לכוחות העזר ובני הברית שתמכו בה [רש"י]. מנגד, גישה אחרת קושרת את המילה לעולם המסחר, ומפרשת כי הכוונה היא לסוחרים הרבים שפעלו בעיר [רד"ק, מלבי"ם].
חרף כוחם הצבאי והכלכלי, בשעת המבחן כל אותם כוחות וְהָיוּ לְנָשִׁים. הלוחמים יאבדו את גבורתם, יהיו תשושי כוח וחלשים, ולא יוכלו להילחם באויביהם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, הפגיעה מגיעה גם אל העושר הבבלי, כאשר מופנית חֶרֶב אֶל אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ. את המילה חרב בהקשר זה ניתן להבין בשני אופנים. אפשרות אחת היא שאנשי חרב חמושים יפלשו אל בתי הגנזים וישדדו אותם [מצודת דוד, רד"ק]. אפשרות שנייה היא שהחרב משמשת כאן בהשאלה ככלי הריסה ונתיצה, שבאמצעותו יפרצו האויבים אל האוצרות [רד"ק]. כך או כך, התוצאה הסופית היא בזה ושלל מוחלט של כל אוצרות העיר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].