נפילתה של אימפריית בבל מהווה נקודת מפנה היסטורית, הפותחת את הדלת בפני הגולים לשוב לארצם בחסות מלך פרס. המאורע הדרמטי הזה מאחד מחדש את חלקי העם למסע משותף חזרה לירושלים [רד"ק, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא מדייק את מסגרת הזמן: המילה "עת" מציינת את הנקודה הספציפית שבה יתחיל השינוי, ואילו המילה "ימים" מתארת את התהליך שיימשך לאורך זמן [מלבי"ם].
לקראת המסע מתרחש איחוד היסטורי, כאשר יָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו. רוב הפרשנים מסכימים כי "בני ישראל" הם אותם מעטים ששרדו מגלות עשרת השבטים, נשארו בארץ ישראל, ולבסוף גלו לבבל יחד עם בני יהודה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המזהים את "בני ישראל" באופן ספציפי עם שבטי לוי ובנימין שמתחברים כעת לשבט יהודה [מלבי"ם].
אופי המסע מתואר במילים הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ, והפרשנים מציגים גישות שונות באשר למהותה של בכייה זו. הגישה הראשונה רואה בכך בכי של שמחה עצומה והתרגשות על עצם השיבה לארץ, בדומה לבכי של פגישה מחודשת בין אהובים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי מדובר בבכי של עצב מצד זקני העם, אשר זכו לראות את הבית הראשון בתפארתו ובוכים בראותם את הבית השני [חומת אנך].
גישה אחרת קושרת את הבכי לתהליך רוחני עמוק של תשובה ותחנונים. ההולכים מדומים למי שאבד לו אביו שהדריך אותו בדרך, וכעת הם בוכים מתוך רצון עז לשוב אליו ולמצוא אותו [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, הפירוש הקרוב ביותר לפשט הכתוב מציע כי הבכי נבע מפחד ממשי מפני סכנות הדרך. הגולים, שהתביישו לבקש ממלך פרס ליווי צבאי של רכב ופרשים, צעדו בפחד וגזרו על עצמם צום כדי להישמר בדרכם [חומת אנך].
מתוך מצב זה מובן סיומו של הכתוב, וְאֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ. הבקשה מה' משלימה את סיבת הבכי, בין אם מדובר בחיפוש רוחני פנימי אחר קרבת ה' [מלבי"ם], ובין אם זוהי תפילה מעשית שבה הם מבקשים מה' עזרה, הכוונה ושמירה בדרכם חזרה לציון [מצודת דוד, חומת אנך].