ירמיהו, פרק נ׳, פסוק ד׳

יצא לכם פעם לצאת למסע ארוך ומרגש, אבל גם קצת מפחיד? זה בדיוק מה שקרה לעם שלנו בסוף גלות בבל. הממלכה הגדולה של בבל נופלת, ומלך פרס החדש מרשה לגולים לחזור לירושלים. התקופה הזו נקראת בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא. המילה עֵת מתארת את הרגע המדויק שבו הכל התחיל להשתנות, והמילה יָּמִים מתארת את התהליך הארוך של החזרה הביתה. לקראת המסע המיוחד הזה קורה דבר מדהים: יָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו. המעטים שנשארו מעשרת השבטים, שנקראים בני ישראל, מתאחדים עם בני יהודה, וכולם יוצאים יחד לדרך. אבל איך הם הלכו? הכתוב מספר שהם הלכו הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ. למה הם בכו? הדרך לירושלים הייתה ארוכה ומלאה בסכנות. העם התבייש לבקש ממלך פרס שומרים וחיילים שיגנו עליהם בדרך. לכן, הם צעדו בפחד, ואפילו צמו כדי להישמר מהסכנות. הבכי שלהם היה בכי של פחד מהדרך הקשה. בגלל הפחד הגדול הזה, הם עשו את הדבר החשוב ביותר: וְאֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ. הם התפללו וביקשו מה' שיעזור להם, שישמור עליהם מכל רע, ושיכוון אותם בבטחה עד שיגיעו חזרה הביתה.