עם ישראל נמשל לצאן אובד וחסר מגן, שהתרחק מעדרו ונפל קורבן לטורפים אכזרים. ציור ציורי זה מבטא את תהליך החורבן והגלות הדו-שלבי שחוותה האומה, כאשר מעצמות זרות נגסו בה בזו אחר זו עד לכיליונה.
המילים שֶׂה פְזוּרָה מדמות את ישראל לשה מופרד ומרוחק מן העדר שאבד בשדה [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. הצירוף אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ משמש משל למלכי האומות שהתקיפו את העדר, הבריחו את השה ממקומו הטבעי והגלו את ישראל מארצם [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], כאשר משמעות הפועל הִדִּיחוּ היא דחייה והרחקה [מצודת ציון].
הנביא מתאר שני שלבים בהשמדת העם, המקבילים לשני אריות. על המילים הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר מסכימים רוב הפרשנים כי האריה הראשון שתקף ואכל את בשר השה הוא מלך אשור. שלב זה מסמל את גלות עשרת השבטים, אשר הותירה מהעם "עצמות" בלבד – כלומר, נותרו רק שבטי יהודה ובנימין בממלכתם.
על המילים וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מסבירים הפרשנים כי האריה השני הוא מלך בבל. המילה עִצְּמוֹ מתפרשת מלשון שבירת עצמות, פיצוחן וריסוקן. נבוכדנאצר כילה את השאריות שהותיר מלך אשור ועקר את העם מן השורש [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא הגלה את יהודה ובנימין והחריב את ירושלים עד שלא נותר מהשה דבר [רד"ק, מצודת דוד]. נבוכדנאצר למעשה "אכל" ושיבר את העצמות החשופות שהותיר אחריו האריה הראשון, ובכך השלים את החורבן [אברבנאל, מלבי"ם].