נסו לדמיין כבש קטן שהתרחק מהעדר שלו והלך לאיבוד בשדה הפתוח, בלי אף אחד שישמור עליו. כך בדיוק הנביא מתאר את עם ישראל. הוא קורא להם שֶׂה פְזוּרָה, כלומר כבש שהופרד והתרחק מהמקום הבטוח שלו. במקום רועה שיגן על הכבש, מגיעים אליו אריות. המילים אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ הן משל למלכים חזקים של עמים אחרים שהתקיפו את עם ישראל. הפירוש של המילה הִדִּיחוּ הוא שהם דחפו, הבריחו והרחיקו את העם מהארץ שלו אל הגלות.
הנביא מסביר שהיו שני שלבים, כמו שני אריות שונים שתקפו בזה אחר זה. על האריה הראשון נאמר הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר. המלך של אשור תקף ראשון והגלה את רוב עם ישראל, את עשרת השבטים. זה מתואר במשל כאילו האריה אכל את הכבש והשאיר ממנו רק עצמות, כי בארץ נשארו רק שבט יהודה ושבט בנימין.
אחר כך הגיע האריה השני, ועליו נאמר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. המילה עִצְּמוֹ קשורה למילה עצמות, והכוונה היא לשבירה שלהן. מלך בבל הגיע, החריב את ירושלים והגלה גם את המעט שנשאר. הוא בעצם סיים את מה שהאריה הראשון התחיל, פגע בשאריות העם שעוד נותרו בארץ, וכך השלים את החורבן.