קריאת הקרב נגד האימפריה הבבלית מהדהדת כצו אלוהי המופנה אל צבאות פרס ומדי [אברבנאל], וקוראת להם להטיל מצור מוחלט וחסר פשרות. הדברים מציגים את אופי המתקפה ומבטיחים את הצלחתה, מתוך תפיסה של נקמה אלוהית על חטאי בבל.
הקריאה עִרְכוּ עַל־בָּבֶל סָבִיב משמעה היערכות למלחמה מקיפה מכל עבריה של העיר. הפניה היא אל כָּל־דֹּרְכֵי קֶשֶׁת, כלומר הלוחמים אשר דורכים ברגלם על הקשת כדי למתוח אותה היטב ולאפשר ירי למרחק [מצודת ציון].
ההוראה הבאה ללוחמים היא יְדוּ אֵלֶיהָ. משמעות המילה היא השלכה או ירייה, כאשר ישנה מחלוקת לגבי אופי הפעולה: בעוד שיש המפרשים כי הכוונה להשלכת אבנים [רש"י], אחרים מסבירים שהכוונה לירי חצים [מצודת דוד], או שילוב של השלכת אבנים וחצים גם יחד [רד"ק]. פרשנות ייחודית מציעה כי יש כאן הבטחה יוצאת דופן ללוחמים: למרות שהם קשתים, נאמר להם "ידו", כלומר להשליך ביד. המסר הוא שהם אפילו לא זקוקים לקשת עצמה, שכן גם אם ישליכו את החצים בידיהם בלבד הם יפגעו במדויק במטרה [מלבי"ם].
הנביא ממשיך ומצווה אַל־תַּחְמְלוּ אֶל־חֵץ (כאשר המילה "אל" משמשת כאן במשמעות "על" [רד"ק]). ההוראה היא לא לחסוך בתחמושת. רוב הפרשנים מסבירים כי הלוחם בשדה הקרב עלול לחוס על החץ ולהסס לירות, מחשש שיחטיא את המטרה והחץ ילך לבטלה. על חולשה זו עונה סוף הפסוק: כִּי לַה' חָטָאָה. מכיוון שבבל חטאה לה', מובטחת לתוקפים הצלחה מוחלטת. אין להם סיבה לחשוש מהחטאה או מביזבוז, שכן מובטח להם שאף חץ לא ישוב ריקם; כל חץ שישליכו יפגע באויב ויהרוג בו בודאות.