תארו לעצמכם צבא גדול שעומד לצאת לקרב, והלוחמים חוששים לירות את החצים שלהם כדי לא לבזבז אותם. הנביא קורא לצבאות פרס ומדי לצאת למלחמה נגד ממלכת בבל הגדולה. הוא אומר להם: עִרְכוּ עַל־בָּבֶל סָבִיב, כלומר, תקיפו את העיר מכל הכיוונים ותתכוננו היטב. הקריאה הזו מופנית אל כָּל־דֹּרְכֵי קֶשֶׁת. בעבר, כדי לירות חץ למרחק גדול, הלוחם היה צריך לדרוך ברגלו על הקשת כדי למתוח אותה חזק, ולכן הם נקראים כך.
הנביא נותן להם פקודה: יְדוּ אֵלֶיהָ, שמשמעותה לירות את החצים לעבר בבל. ואז הוא מוסיף הוראה מפתיעה: אַל־תַּחְמְלוּ אֶל־חֵץ. לפעמים, לוחם בשדה הקרב מרחם על החץ שלו ומהסס לירות, כי הוא פוחד שיחטיא והחץ ילך לאיבוד סתם כך. אבל כאן, ה' מבטיח להם שאין להם ממה לחשוש. למה? כִּי לַה' חָטָאָה. בגלל שבבל עשתה מעשים רעים וחטאה לה', הלוחמים יכולים להיות בטוחים שהם יצליחו במשימה. מובטח להם שאף חץ לא יתבזבז, וכל חץ שהם יירו יפגע בדיוק במטרה.