הנבואה חוזה את קריסתה המוחלטת של האימפריה הבבלית, תוך התמקדות בשיתוק חיי החקלאות שלה ובבריחה ההמונית של האוכלוסיות הזרות שקיימו אותה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים נאמרים כפשוטם ומתארים חורבן ושממה פיזית: החקלאות הבבלית תאבד לחלוטין, ולא ייוותר בה אדם שיזרע או יקצור את השדות. ה[מלבי"ם] מוסיף נדבך של זמן ומדגיש את הטוטאליות של החורבן, שכן לא רק שלא יימצא מי שיזרע תבואה חדשה (זוֹרֵעַ), אלא גם התבואה שכבר נזרעה תאבד, משום שלא יימצא מי שיקצור אותה (וְתֹפֵשׂ מַגָּל). מבחינה לשונית, המילה וְתֹפֵשׂ משמעותה אוחז, והמַגָּל הוא החרמש המשמש לקציר [מצודת ציון].
מנגד, ישנה גישה פרשנית נוספת הרואה בפסוק משל פוליטי וצבאי: "כִּרְתוּ זוֹרֵעַ" מכוון להשמדת מלך בבל, והקציר מסמל אחיזת חרב בעת הרג וטבח [רש"י, רד"ק].
הסיבה המרכזית לאובדן ולבריחה היא חֶרֶב הַיּוֹנָה. הפרשנים מסכימים כי המילה הַיּוֹנָה נגזרת מלשון אונאה, עושק וכפייה. זוהי חרב האויב המייסרת, אשר אונסת ועושקת את הגוף והממון [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ה[רד"ק] מביא פירוש נוסף המבוסס על התרגום, הקושר את המילה ליין, ומדמה את חרב האויב לחרב "שיכורה" מדם.
בעקבות אימת המלחמה, מתרחשת נטישה המונית: אִישׁ אֶל־עַמּוֹ יִפְנוּ, וְאִישׁ לְאַרְצוֹ יָנֻסוּ. בבל הייתה אימפריה ששיעבדה עמים רבים והביאה לשטחה גולים ושכירים זרים שעבדו את אדמותיה. הפועל יִפְנוּ משמעותו סיבוב [מצודת ציון], והוא מתאר כיצד אותם עובדי אדמה נוכרים יפנו עורף לבבל החרבה, יתאגדו וינוסו חזרה למולדתם [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילים וְאִישׁ לְאַרְצוֹ, ה[מנחת שי] מציין כי בכתבי יד ודפוסים ישנים מסוימים מופיעה הגרסה "ואיש אל ארצו", אך הגרסה המקובלת ברוב הספרים היא "לארצו".