צבא האויב העולה על בבל ניצב ככוח מאיים, אכזר ומוכן היטב לקרב, המעורר אימה בכלי נשקו ובשאונו.
הלוחמים יאחזו בידיהם קֶשֶׁת וְכִידֹן. בעוד שהקשת מוכרת, לגבי משמעות המילה כִידֹן ישנן שתי גישות: ייתכן שמדובר בכלי מגן, אך אפשרות נוספת היא שזהו סוג של רומח המשמש להתקפה [רד"ק, מצודת ציון]. הפועל יַחֲזִיקוּ מציין את אחיזתם האיתנה בכלי נשק אלו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
אימת הצבא מתבטאת גם ברעש העצום שהוא מקים. התיאור קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה מדמה את המולת הלוחמים לשאון הים הגועש כאשר רוח סערה מטלטלת אותו [מצודת דוד].
המחנה כולו מתואר במילה עָרוּךְ, כלומר מסודר ומוכן לקרב. הדימוי כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה מתפרש בכמה דרכים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מדבר על הלוחמים עצמם: כל חייל וחייל בצבא האויב מצויד ומזוין היטב, כגיבור היוצא להילחם מול יריבו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי הדימוי מוסב דווקא על הבהמות, ולפיה הסוּסִים שעליהם רוכבים הלוחמים מאומנים וערוכים למלחמה ממש כאילו היו אנשים [מלבי"ם].
בסוף הפסוק, המילה עָלַיִךְ מבהירה את יעד ההתקפה: כל הכוח העצום והמזוין הזה עתיד לבוא עליך, בת בבל [מצודת דוד].