חורבנה המוחלט של בבל נידון להיות שממה המיושבת על ידי חיות בר בלבד. חורבן זה מגיע כעונש על כך שתושביה היו דבוקים בעבודת אלילים [מצודת דוד]. יש המפרשים כי קיים קשר ישיר בין החטא לעונש: ה' שולח אל חורבות העיר חיות נוראות, המזכירות בצורתן את צלמי האימים שאותם עבדו [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המילים צִיִּים ו־אִיִּים מתארות מיני חיות בר שדרכן לשכון במדבריות ובחורבות. המילה צִיִּים נגזרת מן המילה "ציה", כלומר יובש ומדבר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ויש המזהים אותם ספציפית עם בעלי חיים ממשפחת הנמיות [רד"ק]. המילה אִיִּים מתייחסת לחיות מדבר המשמיעות קולות יללה [ביאור שטיינזלץ], או לחתולי בר, כפי שעולה מתרגום יונתן [רש"י, רד"ק]. לצידן יוכלסו החורבות גם ב־בְּנוֹת יַעֲנָה, שהן עופות מדבריים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר נאמר וְלֹא־תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד־דּוֹר וָדֹר. משמעות הדבר היא שהארץ תהפוך למקום מגורים קבוע עבור חיות המדבר, ולא תהיה עוד מיושבת בבני אדם לעולם, עד שיכלו כל הדורות. הכפילות במשפט נועדה להדגיש את נצחיות החורבן והשממה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].