מצבו הטרגי של עם ישראל בגלות נמשל לעדר הפקר הנתון בסכנה, אשר איבד את דרכו הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיזית. הנביא מדבר בשם ה' ומכנה את ישראל צֹאן אֹבְדוֹת. העם מדומה לכבשים שאבדו במדבר ואין איש מחפש אחריהן או דורש בשלומן, מצב של הפקרות שיימשך עד למפלתה של בבל, שאז סוף סוף ידמיו לצאן מבוקש [רד"ק, מלבי"ם]. הפרשנים מציינים את השוני בין הכתוב לקרי: המילה נכתבת ביחיד, היה, כהתייחסות לעם כולו ככלל, אך נקראת ברבים, הָי֣וּ, כדי לבטא את אובדנו של כל פרט ופרט באומה [רד"ק, מנחת שי].
האחריות למשבר מוטלת על ההנהגה. רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הם המלכים, השרים וגדולי הדור, אשר גרמו לעם לסטות מדרך הישר ולתעות בדרך רעה הרחק מה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. המילה הִתְעוּם נגזרת משורש תעייה ואובדן דרך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
גם בהמשך הפסוק קיים פער בין הכתוב לקרי: המילה נכתבת שובבים אך נקראת שׁוֹבְב֑וּם [מנחת שי, רד"ק]. הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת הביטוי הָרִים שׁוֹבְב֑וּם. גישה אחת קושרת זאת לעבודה זרה ולמרד רוחני, ולפיה המנהיגים הטו את העם אל ההרים כדי לעבוד שם אלילים, ובעקבות כך העם הלך אחר שרירות ליבו והפך למורד [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה שנייה קושרת את הביטוי לגלות ולסבל הפיזי, ומסבירה כי השליטים גירשו ופיזרו את העם אל ההרים, והמסע המייגע בגלות שבר וריסק אותם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, רש"י].
תהליך ההידרדרות מתואר במילים מֵהַר אֶל־גִּבְעָה הָלָכוּ. בתחילה נדדו ישראל בארצם מהר אל גבעה כדי לעבוד עבודה זרה, וכעונש על כך נגזר עליהם לנדוד בגלות על הרי האויב ולהיות מגורשים מארצם [מצודת דוד, מלבי"ם]. הנדודים הבלתי פוסקים, הן הרוחניים והן הגשמיים, גרמו לכך ששָׁכְחוּ רִבְצָם. המונח רִבְצָם מתאר מקום שכיבה, מנוחה וביטחון [מצודת ציון]. מתוך טלטלת הגלות ואימוץ דרכי הגויים, העם שכח את מקורו, את מנוחתו הקודמת תחת השגחת ה', ואיבד לחלוטין את תחושת השייכות שלו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].