קרה לכם פעם שהלכתם לאיבוד במקום ענק ולא ידעתם איך לחזור הביתה? תחושה כזו של בלבול וחוסר אונים היא בדיוק מה שהרגיש עם ישראל כשהוא היה בגלות, רחוק מהארץ שלו. הנביא מספר לנו שה' מסתכל על העם וקורא להם צֹאן אֹבְדוֹת. הוא מדמיין אותם כמו עדר של כבשים קטנות שאבדו, ואין מי שיחפש אותן או ידאג להן.
איך הכבשים האלו הלכו לאיבוד? הרי לכל עדר אמור להיות רועה ששומר עליו ומכוון אותו. התשובה היא שהמנהיגים של העם, המלכים והשרים, הם אלו שאשמים. במקום לשמור על העם, רֹעֵיהֶם הִתְעוּם - הרועים, כלומר המנהיגים, גרמו לעם לטעות בדרך ולהתרחק מה'. המנהיגים לקחו את העם אל ההרים כדי לעבוד שם עבודה זרה, וכך הָרִים שׁוֹבְב֑וּם, כלומר ההרים הפכו למקום שבו העם מרד בה' והלך בדרך לא טובה.
בגלל המעשים האלו, העם נענש לצאת לגלות: מֵהַר אֶל־גִּבְעָה הָלָכוּ. בהתחלה הם נדדו בארץ ישראל מהר לגבעה כדי לעבוד אלילים, ולכן בסוף הם נאלצו לנדוד בגלות ולהיות מגורשים מארצם אל הרי האויב. מתוך כל הנדודים הארוכים האלה, קרה דבר מאוד עצוב: שָׁכְחוּ רִבְצָם. המילה "רבצם" מתארת את המקום הבטוח שבו הכבשים שוכבות ונחות. מרוב שהם הסתובבו בגלות רחוקים מהבית, העם פשוט שכח את המנוחה, הביטחון והשלווה שהיו לו כשהיה קרוב אל ה'. אבל המצב הזה לא יימשך לנצח, וכאשר ממלכת בבל ששלטה בהם תיפול, הכבשים האבודות יחזרו להיות עדר אהוב ומבוקש שה' שומר עליו.