קריאה נחרצת נשמעת לאסוף כוחות צבא עצומים כדי להטיל מצור הרמטי על בבל, ולהעניש אותה מידה כנגד מידה על הפשעים שביצעה כלפי ה' וכלפי עם ישראל.
המילה הַשְׁמִיעוּ משמעותה כאן היא קריאה לאסיפה ולהזעקת כוחות. רוב הפרשנים מסבירים כי בימי קדם איסוף של המוני העם והצבא נעשה באמצעות השמעת קול וקריאה פומבית. אל קריאה זו מצטרפת המילה רַבִּים, אשר הפרשנים מסכימים כי אין כוונתה רק לכמות גדולה של אנשים, אלא למונח צבאי המציין מורים בחצים וקשתים. הציווי הוא לאסוף את כל דורכי הקשת כדי להטיל על בבל מצור מקיף (חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב), שמטרתו לוודא כי אַל־יְהִי־לָהּ פְּלֵיטָה ושאיש לא יוכל להימלט מן העיר [מצודת דוד, מלבי"ם]. אגב כך, מציינים הפרשנים [רד"ק, מנחת שי] כי המילה לָהּ בפסוק זה היא אחת מהמילים בתנ"ך שקוראים אותן אך הן אינן כתובות בטקסט עצמו (קרי ולא כתיב).
העיקרון המנחה בענישתה של בבל הוא מידה כנגד מידה: שַׁלְּמוּ־לָהּ כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ־לָהּ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שבבל נענשת קשות בגלל הצרות שהביאה על עם ישראל, ויש לעשות לה בדיוק כפי שעשתה להם. [מלבי"ם] מדייק בכפילות הלשון ומבחין בין "פועל" ל"מעשה": ה"פועל" הוא עצם העיסוק, התהליך והכוונה, ואילו ה"מעשה" הוא הפעולה המוגמרת.
הבחנה זו באה לידי ביטוי בחלקו החותם של הפסוק: כִּי אֶל־ה' זָדָה אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. המילה זָדָה מבטאת רשע, זדון ודיבור של דברי בלע נגד ה' [מצודות, רד"ק, שטיינזלץ]. לפי [מלבי"ם], ה"פועל" והכוונה של בבל היו הכפירה והזדון כלפי ה' עצמו (אֶל־ה' זָדָה), ואילו ה"מעשה" המוגמר והפיזי שלה היה שריפת בית המקדש ועיר הקודש, פעולה שנעשתה ישירות נגד קדושת האומה (אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל). מסיבה זו, העונש מותאם במדויק גם לכוונותיה הזדוניות וגם למעשיה ההרסניים.