קריאת החורבן מדמה את כיבוש המעצמה הבבלית לפעולה חקלאית אלימה של פריצת אסמים ודישת תבואה, שנועדה להותיר את העיר בחורבנה המוחלט. צבאות האויב נקראים לפלוש אל העיר ולהחריב אותה עד היסוד.
הקריאה בֹּאוּ־לָהּ מִקֵּץ מתפרשת בשני אופנים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתיאור מרחבי, כלומר פלישה מקצה המדינה או משולי העיר, במטרה להפתיע את תושבי בבל וללכוד אותם פתאום בטרם יספיקו להתכונן למלחמה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תרגום יונתן אף מפרש זאת כהגעה מצד העיר [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את המילה במובן של זמן, כלומר בואו אליה כעת, משום שהגיע סופה וזמן מפלתה [רד"ק, מלבי"ם].
הציווי פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ מכוון לפריצת מחסני התבואה והפירות המלאים. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה נגזרת מהשורש אֵבוּס, שהוא המקום שבו מניחים את מאכל הבהמות כדי לפטמן, ובהשאלה הכוונה לאוצרות ולמחסנים שבהם נאגרת התבואה [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המטרה היא לקחת ולבזוז את התבואה האגורה שם [מצודת דוד]. פירוש חלופי וקדום גורס כי הכוונה היא דווקא לפתיחת שערי העיר [רש"י].
לגבי הביטוי סָלּוּהָ כְמוֹ־עֲרֵמִים, קיימת מחלוקת פרשנית מעניינת סביב הפועל סָלּוּהָ, המנוסח בלשון ציווי [מנחת שי]. גישה אחת מפרשת זאת מלשון רמיסה ודישה. לפי פירוש זה, על הפולשים לרמוס את אנשי בבל כשם שדורכים ורומסים אגודות של שיבולים בגורן כדי להוציא מהן את התבואה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה קושרת את המילה לשורש ס.ל.ל, שעניינו הרמה והגבהה, כמו סוללת עפר. לפי תפיסה זו, הכוונה היא לעשות תלים וערמות מן השלל הרב שייבזז [רד"ק בשם אביו], או לחלופין, להרים ולהערים את חורבות העיר לתלי עפר גדולים, ממש כשם שמערימים גלים של תבואה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הקריאה נחתמת בציווי וְהַחֲרִימוּהָ אַל־תְּהִי־לָהּ שְׁאֵרִית, המדגיש את התוצאה הסופית: אובדן, כליה והשמדה מוחלטת של האויב, מבלי להותיר לו כל זכר או שארית [מצודת דוד, מצודת ציון].