יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק מ״ו

חומרת מעשיה של ירושלים מומחשת על ידי השוואתה לשתי ישויות מהעבר הקרוב והרחוק המקיפות אותה. מכיוון שההתמצאות המרחבית מבוססת על פנייה מזרחה, וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן, שכללה את עשרת השבטים ועלתה על ירושלים במעמדה ובאוכלוסייתה, מתוארת כעיר הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ משום שהיא שוכנת מצפון, יחד עם וּבְנוֹתֶיהָ, שהן הכפרים והיישובים הסמוכים אליה. מנגד, באזור הכיכר שבדרום שוכנת וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ במספר תושביה, הלוא היא סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ, ולכן היא העיר הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ. תיאור זה יוצר תמונה מרחבית שבה ירושלים ממוקמת בדיוק באמצע, בין שומרון מצפון וסדום מדרום.