יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק נ״א

הידרדרותה הרוחנית של ירושלים חמורה כל כך, עד שהיא גורמת לערים שנודעו ברשעותן להיראות זכאיות לעומתה. הנביא מטיח בה כי וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה, שכן בניגוד לשומרון שחטאה בעיקר כלפי ה', ירושלים הוסיפה פשעים חמורים בין אדם לחברו וספגה תרבויות זרות, וכל זאת חרף קרבתה הרוחנית למקדש ולנביאים. משום כך וַתַּרְבִּי אֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה, וכתוצאה מריבוי החטאים וַתְּצַדְּקִי אֶת־אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית. המשמעות אינה שירושלים הפכה אותן לצדיקות בפועל, אלא שעל רקע מעשיה החמורים פשעיהן מתגמדים ונראים כמעשי צדקות. בכך העניקה ירושלים לאֲחוֹתַיִךְ, קריאה בלשון רבים הכוללת את שומרון וסדום גם יחד, טענת הגנה כלפי ה' שיש מי שהכעיס אותו הרבה יותר מהן.