נקודת המפנה ביחסים מתגלה במלוא חומרתה, כאשר התמונה האידילית של אהבה וטיפוח מתחלפת בבגידה בוטה וכפיות טובה. המשל מציג אישה יפהפייה המנצלת את מעמדה כדי להפוך לפרוצה מופקרת, בעוד הנמשל מצביע על כנסת ישראל שזנתה אחרי אלוהים אחרים ואימצה את פולחני האלילים של העמים הסובבים אותה.
וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל־שְׁמֵךְ – הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיופי והשם מסמלים את ההצלחה הגדולה והשם המפואר שיצא לישראל בקרב הגויים. הבגידה נבעה מתוך ביטחון עצמי מופרז; היא סברה שהיופי הוא תכונה טבעית שלה ולא מתנה מאת ה' [מלבי"ם], או שחשבה שבשל יופייה הרב, ה' לעולם לא ימאס בה [מצודת דוד]. בעקבות זאת, היא ניצלה את המוניטין שלה למטרות מתועבות [ביאור שטיינזלץ, רש"י]. הפרשנים מדגישים כי בניגוד לאישה העוזבת את בעלה לטובת גבר אחר, ישראל לא עזבה לחלוטין את ה', אלא פעלה כזונה המפירה את נאמנותה עם כולם, בכך שהוסיפה עבודת אלילים גלויה על דתה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המציינים כי שורשיה של התנהגות זו נעוצים עוד בימי המדבר, בחטא העגל ובעבודה הזרה של שבט דן [רש"י].
וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵר – פעולת השפיכה מתוארת ככלי מלא שעולה על גדותיו ונשפך [רד"ק], ביטוי לתאווה גלויה ומופקרת החשופה לעין כל [מצודת דוד]. המילה תַּזְנוּתַיִךְ מוסברת לא רק כמעשה הזנות עצמו, אלא כפעולה אקטיבית של עוררות יצרים; היא הבליטה את יופייה כדי להצית את אש התשוקה בלב העוברים והשבים [רש"י, מלבי"ם].
ביחס למילים לוֹ־יֶהִי, עולות במקורות מספר זוויות התייחסות. גישה אחת מסבירה שהיא הפקירה את עצמה לחלוטין, כך שכל עובר אורח שחפץ בה בא על סיפוקו [רש"י]. בנמשל, ישראל לא הסתפקה באלילים מקומיים, אלא אימצה בשקיקה כל עבודה זרה שהביאו עמם נוכרים שעברו בארץ [רד"ק]. לעומת זאת, יש מי שמפרש שהכוונה היא לעצם התשוקה: גם אם לא זנתה בפועל עם עובר האורח, התאווה שהציתה בו נשארה אצלו והייתה שייכת לו [מלבי"ם]. בנוסף, מובאת מסורת תרגום הקוראת את המילה כאילו נכתבה באות אל"ף ("לא יהי"), כלומר כתוכחה: לא ראוי ולא כשר לך לנהוג בדרך זו [רש"י, רד"ק].