נבואת הנחמה והשיבה נושאת בחובה מסר משפיל עבור ירושלים, שכן גאולתה העתידית נכרכת בזו של "אחיותיה" החוטאות, סדום ושומרון. שיבתן של הערים לגדולתן שזורה זו בזו ומהווה תזכורת כואבת למצבה הרוחני של ירושלים ולמעמדה ביחס אליהן.
המילה לְקַדְמָתָן (וכן לְקַדְמַתְכֶן) נגזרת מהשורש ק.ד.מ, ומשמעותה חזרה למצב הקודם, כלומר לתקופה שבה הערים היו מיושבות באנשים [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפרשנים מסבירים כי התזמון של שיבת ירושלים אינו מקרי. ירושלים תשוב למצבה הקודם אך ורק באותו הזמן שבו סדום ושומרון ישובו לקדמותן. היא לא תזכה לשיבה מוקדמת יותר, משום שמבחינה מוסרית היא אינה טובה מהן [מצודת דוד]. יתרה מזו, שיבה משותפת זו תסב לירושלים בושה וכלימה, שכן סדום ושומרון יהיו העיקר בתהליך ההשבה, ואילו ירושלים תהיה טפלה אליהן ותשוב רק בזכותן ועל ידיהן [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, הפסוק משתמש בפעלים תָּשֹׁבְןָ ו-תְּשֻׁבֶינָה. למרות השוני בצורת הכתיבה שלהם, משמעותם זהה לחלוטין. מבנה הפעלים כאן כולל סיומת המאפיינת ריבוי זכרים בלבד ללא סיומת של ריבוי נקבות, תופעה דקדוקית שקיימת גם במקומות אחרים במקרא [רד"ק].