כאשר ה' ישיב את ירושלים למעמדה וייטיב עמה, היא תזכור את מעשיה הרעים בעבר ותחוש בושה עמוקה על כך שהיא גמלה רעה בשעה שה' גומל לה טובה [רש"י, מצודת דוד]. בושה זו תתעורר בְּקַחְתֵּךְ אֶת־אֲחוֹתַיִךְ, כלומר כאשר ירושלים תכבוש ותירש את המקומות שסביבה, הגדולים והקטנים ממנה.
לגבי זהותן של אחיות אלו, הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים: גישה אחת מזהה את האחיות הגדולות עם שומרון ואת הקטנות עם סדום [מלבי"ם, שטיינזלץ]. הפיכתן לכפופות לירושלים נועדה לשמש עבורה תזכורת מתמדת לחטאיה שלה, כדי שתזכור שחטאה כמותן ותוסיף להיכלם [מלבי"ם]. גישה שנייה קושרת זאת לקיבוץ הגלויות ולגאולה העתידית, אז תתרכז המלכות ביהודה: האחות הגדולה היא שומרון המייצגת את אפרים, והקטנות הן בנימין ושמעון [רד"ק].
ההבטחה וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת משמעותה שאותן ערים יהפכו לפרוורים ולכפרים משועבדים הנטפלים לירושלים ונחשבים כבנותיה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. שליטה זו תכלול גם אומות שאינן שייכות כלל לתורת ישראל, כדוגמת סדום [רד"ק].
לבסוף, הפסוק מדגיש כי הטובה הזו תיעשה וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שהשפע אינו מגיע לירושלים בזכות שמירת הברית מצידה, שהרי היא הפרה אותה, אלא נובע אך ורק מחסדו ומרחמיו של ה' השומר את בריתו. ברית עתידית זו לא תהיה תלויה במעשי העם, אלא תתקיים מצדו של ה' בלבד [מלבי"ם]. על פי מדרש האגדה, יש למילים אלו משמעות נוספת: נחלות אלו שיתווספו לירושלים אינן מגיעות מתוך נחלת האבות המקורית שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים, אלא הן בבחינת מתנה חדשה [רש"י, רד"ק].