כפיות הטובה העמוקה ביותר מתבטאת בשימוש במתנותיו של ה' כדי למרוד בו. ה' מעניק שפע ומזון לעמו, אך הם לוקחים את אותן מתנות ממש ומקריבים אותן לאלילים.
המילה ולחמי משמשת בפסוק כשם כולל לכל סוגי המאכלים, והכתוב מפרט מיד לאחר מכן שמדובר בסולת, שמן ודבש [רד"ק]. המילה האכלתיך מדגישה כי ה' נתן את המזון במטרה ברורה שישמש למאכל העם ולתזונתו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אך בפועל, ונתתיהו – העם לקח את השפע הזה והגיש אותו כקרבן לאלילים, לריח ניחוח, כלומר כדי לעשות לאותם אלילים נחת רוח [מצודת דוד, מצודת ציון].
המילה וַיֶּהִי החותמת את הפסוק זוכה למספר כיווני פרשנות המאירים את הפסוק מזוויות שונות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה באה לאמת את המציאות: כך אכן קרה באמת. ה' משמש כעד לחטאם ומבהיר כי מדובר בעובדה שאי אפשר להכחישה, והיא התקיימה בקביעות למרות העיוות שבה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מבינים את המילה ויהי כביטוי מצמרר להמשכיות החסד האלוהי למרות החטא, כלומר: הלחם המשיך "להיות" ולא פסק. על פי המדרש, הפסוק רומז לחטא העגל: ביום שבו עשו בני ישראל את העגל ירד להם המן מן השמיים, והם לקחו ממנו והקריבו לפני העגל. אף על פי שהיה ראוי שה' ימנע מהם את המזון בעקבות הבגידה, ויהי – המן המשיך לרדת גם ביום המחרת ולא פסק [רש"י, רד"ק].
בראייה היסטורית רחבה יותר, המשכיות זו משקף את תקופת מלכי יהודה הראשונים. מלכים אלו עבדו עבודה זרה, ובכל זאת ה' לא שבר את הכלים מיד; הוא המשיך להשפיע עליהם מטובו, והשפע החומרי ועבודת המקדש המשיכו להתקיים במקביל לעבודה הזרה, מבלי שיופסקו [מלבי"ם].