בימי שלוותה והצלחתה של ירושלים, גורלה המר של סדום עמד ברקע ההיסטורי, אך יחסה של העיר לאסון זה מהווה את מוקד תוכחת הנביא. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת הפסוק, ובעיקר במשמעות המילים וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ.
גישה אחת מפרשת את הדברים כקביעת עובדה וביקורת על חוסר תשומת לב. ירושלים פשוט התעלמה מהלקח, לא התבוננה מספיק בחטאיה של סדום ובמהפכתה, ולא הזכירה את חורבנה כדי להזהיר את תושביה כי סופו של כל גאון להישבר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שנייה קוראת את הפסוק בתמיהה רטורית: וכי ייתכן שסדום לא הייתה שגורה בפיך? לפי פירוש זה, ירושלים דווקא הרבתה לדבר על סדום. היא השתמשה בה כדי להוכיח את הרבים ולהזהירם לבל יתהפכו כסדום, כאילו מדובר בחדשות טריות [רש"י]. יתרה מכך, ירושלים נהגה לבזות את סדום ולהשתמש בה כקללה וכאיום כלפי אחרים שיענשו כמותה, אך למרבה האירוניה, היא עצמה עשתה מעשים מתועבים אף יותר ולבסוף לקתה בעונש דומה [מלבי"ם, מצודת דוד].
התוכחה מתייחסת לתקופה המתוארת במילים בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בימי הגדולה, הממשלה, השלטון והשלווה של ירושלים, בהם שלטה בה תחושת גבהות. השימוש במילה בלשון רבים מלמד כי בני יהודה לא חטאו בגאווה נקודתית בלבד, אלא התגאו בדברים רבים ושונים בעת שלוותם [רד"ק, מצודת ציון].