הנביא מפנה תוכחה נוקבת כלפי ירושלים, וממשיל אותה לאישה הבוגדת בבעלה באופן פומבי, חסר מעצורים וחסר תקדים בחומרתו. המילה מָה בתחילת הפסוק נועדה להדגיש ולהעצים את חומרת המעשים [מצודת ציון].
לגבי משמעות המילה אֲמֻלָה, הפרשנים מציגים כיוונים שונים. גישה אחת מפרשת זאת מלשון חולשה, קלקול ואומללות [רש"י, שטיינזלץ], מצב המעיד על חוסר מחשבה ישרה [רד"ק]. גישה שנייה מסבירה את המילה מלשון כריתה וניתוק – הלב נגזר, הופרד מה' והתייאש מהאפשרות לשוב אליו [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את המילה דווקא במשמעות הפוכה של תוקף וחוזק – לב אטום וקשה שאינו מרגיש חרטה או עצב לאחר החטא, בניגוד לחוטא רגיל [אברבנאל].
המילה לִבָּתֵךְ משמעותה הפשוטה היא הלב שלך [רש"י, מצודת ציון]. עם זאת, השימוש בלשון נקבה נועד להדגיש גנאי ופחיתות [רד"ק, אברבנאל]. פירוש נוסף מציע כי המילה נגזרת מלשון "להבה", ומתארת את אש התאווה היוקדת בתוכה [מלבי"ם].
הפסוק חותם בביטוי מַעֲשֵׂה אִשָּׁה־זוֹנָה שַׁלָּטֶת. רוב הפרשנים מסכימים כי ה"שליטה" כאן מתארת אישה גברתנית הפועלת בפומבי וללא מעצורים. היא מושלת בעצמה ובביתה, אינה סרה למרות בעלה, וחוטאת בפרהסיה משום שאין מי שימחה בידה [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ, מלבי"ם]. גישה שונה מעט מציעה כי השליטה אינה של האישה עצמה, אלא שיצרה הרע הוא השולט בה [רש"י].
הנמשל העמוק העולה מתוך דימוי זה מחדד את ההבדל בין חוטא רגיל לבין התנהגותה של ירושלים. בעוד שאישה נואפת רגילה מסתתרת, וזונה רגילה דורשת תשלום עבור מעשיה, ירושלים מתנהגת כאישה מופקרת המחזרת אחר מאהביה ואף משלמת להם שוחד כדי שיבואו אליה. זהו תיאור טרגי של עם ישראל העובד אלילים זרים שאינם מטיבים עמו כלל, ובמקום לקבל מהם שפע, העם הוא זה שמעניק להם את קורבנותיו ומשאביו מתוך בחירה פומבית וגלויה [מלבי"ם, אברבנאל].