הנביא מעמת את ירושלים עם מציאות קשה: חטאיה לא היוו רק חיקוי למעשיהן של אחיותיה החוטאות, סדום ושומרון, אלא עלו עליהן בחומרתם. מבחינת קריאת הפסוק, המילה עָשִׂית נקראת בלשון נוכחת, אף שהיא כתובה עם תוספת יו"ד בסופה [מנחת שי].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת תחילת הפסוק, וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית. הגישה הראשונה מפרשת זאת על דרך ההפלגה: לא הסתפקת בהליכה בדרכיהן בלבד, אלא הרעת לעשות הרבה יותר מהן [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, הכתוב מבטא מעין משאלה אירונית של ה': הלוואי שהיית הולכת רק בדרכיהן ולא מתעיבה יותר מהן [רש"י]. הגישה השנייה מפרידה בין המחשבה למעשה. בְדַרְכֵיהֶן מייצג את עולם האמונה הפנימי ושורש המעשים, ואילו וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן מתייחס לפעולות המעשיות. ירושלים אמנם לא אימצה את דרכן האמונית של סדום ושומרון, שכפרו בה' לחלוטין, שכן היא המשיכה להאמין בו ולעבוד במקדש. עם זאת, בפועל היא עשתה את אותן תועבות מעשיות ושילבה עבודה זרה בפולחנה [מלבי"ם].
הביטוי כִּמְעַט קָט מורכב מהמילה קָט, שמשמעותה קוטן, והיא מוכפלת עם המילה "מעט" כדי להדגיש הקטנה יתרה [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים חלוקים לגבי כוונת הביטוי בהקשר הפסוק. יש המפרשים זאת ביחס למידת החטא: חטאיהן של סדום ושומרון נראו בעיני ירושלים כדבר קטן ומועט, ולכן היא השחיתה את דרכה הרבה מעבר לכך [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים את הביטוי על ציר הזמן: בתוך זמן קצר מאוד, מעט לאחר ששומרון גלתה בשל חטאיה, קם בירושלים המלך מנשה והרשיע יותר מכל קודמיו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, הקביעה וַתַּשְׁחִתִי מֵהֶן בְּכָל דְּרָכָיִךְ מלמדת על קלקול עמוק יותר. השילוב שעשתה ירושלים בין עבודת ה' במקדש לבין עבודת אלילים – מתוך אמונה שהם שותפים להנהגת העולם – נחשב לדרך אמונית מושחתת וגרועה אף יותר מכפירה מוחלטת או מעזיבה גמורה של הבורא [מלבי"ם].