הבגידה הרוחנית של העם בה' מגיעה לשיא מחריד, כאשר עבודת האלילים עוברת מסגידה בלבד למעשה אכזרי של הקרבת ילדים.
המילים וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ וְאֶת בְּנוֹתַיִךְ... וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל מתארות את הקרבת הילדים למאהבים, כלומר לאלילים. העבודה הזרה המוזכרת כאן היא פולחן המולך, שבו היו מעבירים את הילדים באש ושורפים אותם, כדי שיהיו כביכול למאכל לאלילים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המייחסים תיאור זה לתקופתו של המלך אחז, שעבד עבודה זרה בפרהסיה והעביר את בניו באש למולך [מלבי"ם]. אגב כך, מצוין כי המילה יָלַדְתְּ נכתבת חסר, ללא האות יו"ד בסופה [מנחת שי].
הפרשנים חלוקים בהבנת הביטוי אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי, המעלה את השאלה למי שייכים הילדים שהוקרבו:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהילדים אכן היו שייכים לה', שכן הם נולדו לו, נכנסו בבריתו והיו מיועדים לתורתו, אך העם לקח אותם ממנו לטובת האלילים. דעה נוספת ממקדת זאת בבכורות, המקודשים ושייכים לה' על פי הדין [רש"י].
מנגד, ישנה גישה שלפיה הילדים הללו כלל לא היו של ה', אלא נולדו מתוך זנות ועבודה זרה. העם רק ייחס אותם לה' משום שגדלו בביתו [מלבי"ם].
פירוש מדרשי מצביע על אכזריות אירונית וקיצונית: אדם שהיו לו חמישה בנים, היה מקדיש ארבעה מהם לעבודה זרה ואחד ללימוד תורה, אך כאשר בא להקריב בן למולך, היה בוחר ורוצח דווקא את הבן שהוקצה ללמוד תורה [רש"י, רד"ק].
בסיום הפסוק נכתב הַמְעַט מִתַּזְנוּתָיִךְ (המילה נכתבת חסר, ללא יו"ד, אך נקראת עם יו"ד [מנחת שי, רד"ק]). משמעות השאלה היא תוכחה קשה: האם לא היה די בחטא הזנות וההליכה אחר האלילים, שהיית צריכה להוסיף גם את החטא החמור של רצח ילדייך? [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה אחרת, השאלה מכוונת להסלמה פנימית בתוך החטא: האם הילדים שנולדו מזנות היו מעטים מדי להקרבה, שבעקבות זאת הוספת להקריב גם את בניו האמיתיים של ה'? [מלבי"ם].