עונשה של ירושלים על בגידתה הרוחנית מגיע בדמות חשיפה פומבית ומשפילה. אותן אומות שעמן קשרה קשרים והשתתפה בפולחניהן, יהפכו כעת לעדים ולשותפים למפלתה, והישגיה המדומים יהפכו למקור של קלון מוחלט.
ה' מודיע כי הוא מְקַבֵּץ אֶת־כׇּל־מְאַהֲבַיִךְ, כלומר את עמי האזור שירושלים קשרה עמם בריתות [שטיינזלץ]. ישנה הבחנה בין סוגי האהובים הללו: מחד גיסא, האהובים הקבועים שזנו עמה תמיד, ומאידך גיסא, אֵת כׇּל־אֲשֶׁר אָהַבְתְּ, שהם אלו שאהבה רק לעיתים רחוקות [מלבי"ם].
באשר למילים אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם, רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותן היא נעימות, מתיקות והנאה, כלומר האומות נהנו ממנה ומהשתתפותה בפולחני העבודה הזרה שלהם [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. מנגד, גישה שונה דורשת את המילה מלשון ערב, ומסבירה כי ירושלים הייתה יושבת ומצפה לאותם מאהבים בכל ערב וערב [מלבי"ם].
אל קיבוץ האומות מצטרפים גם האויבים, כפי שנאמר עַל כׇּל־אֲשֶׁר שָׂנֵאת. הפרשנים מסכימים כי המילה עַל בפסוק זה משמעותה "עם" או "יחד עם". כלומר, ה' יקבץ את האומות האהובות יחד עם האומות השנואות, וכולן יתאחדו ויבואו עליה מסביב.
שיאו של העונש מתואר במילים וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ. תיאור זה נאמר על דרך המשל [רד"ק], והוא מדמה את הביזיון הפומבי שהיו עושים לזונות, שאותן היו מעמידים ערומות לעיני כול [מצודת דוד]. עונש זה נועד לחשוף את קלונה, חטאיה ומומיה של ירושלים ברבים, עד שתימאס אפילו בעיני מאהביה שיוזמנו לחזות בעונשה [מלבי"ם, שטיינזלץ]. בסופו של דבר, עצם הקיבוץ של כלל הגויים, האוהבים והשונאים יחדיו, כדי להחריב את ארצה, הוא זה המהווה את גילוי הערווה והחרפה שלה [מצודת דוד, רד"ק].