חורבנה של העיר סדום נחקק לדורות כסמל לרשע מוחלט, אך שורש פשעה המרכזי היה טמון דווקא בתחום שבין אדם לחברו. חטאה הגדול של סדום נבע משילוב קטלני של שפע חומרי, ביטחון מוחלט ואטימות חברתית, שהובילו להתאכזרות ממוסדת כלפי החלש והנזקק.
המילים הִנֵּה־זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם מלמדות כי זהו החטא העיקרי והבלעדי שבגינו נגזר דינם [מצודת דוד]. השימוש במילה "עוון" מצביע על כך שלא היה מדובר במחדל מקרי או בטעות, אלא במעשה שנעשה במזיד ומתוך מודעות מלאה. אנשי סדום חוקקו חוקים ונימוסים אכזריים שאסרו במפורש על מתן עזרה לדל ולחסר [מלבי"ם], ושמרו את כל רכושם לעצמם בלבד [ביאור שטיינזלץ].
האטימות של סדום בולטת במיוחד לאור התנאים שבהם חיו. מצבם מתואר דרך המילים גָּאוֹן שִׂבְעַת־לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט. המילה גָּאוֹן משמעותה גאווה [מצודת ציון], והפרשנים מסכימים כי גאווה זו נבעה מתוך השובע והביטחון המוחלט שמהם נהנו. לא הייתה להם כל סיבה מוצדקת למנוע עזרה מהזולת: הם לא נמנעו מלתת צדקה בגלל עוני ודוחק, שכן היה להם שִׂבְעַת־לֶחֶם, והם גם לא אגרו מזון מחשש למלחמה או למצור, שכן זכו לשַׁלְוַת הַשְׁקֵט [מלבי"ם].
כפל הלשון בצירוף וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט בא להדגיש את עוצמת השלום והרוגע ששררו בעיר [רד"ק, מצודת ציון]. השלווה מבטאת שלום פנימי, והיא נבעה מכך שהיה להם "שקט" מוחלט, ללא שום גורם חיצוני שהפריע או איים עליהם [מלבי"ם].
מתוך אותה תחושת עליונות ושאננות, הגיעו אנשי סדום לידי כך שיַד־עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה. הפועל הֶחֱזִיקָה משמעותו כאן אחיזה ותמיכה, והוא מכוון למצוות הצדקה [מצודת ציון]. למרות השפע העצום והיעדר הדאגות הקיומיות, הם בחרו להתגאות ברכושם ולא להושיט יד לעזרה לאלה שהיו זקוקים לה יותר מכל.