שבועה אלוהית חמורה מציבה את ירושלים במעמד נחות יותר מזה של סדום, שהפכה לסמל הרשע ההיסטורי. ה' מצהיר כי רמת ההשחתה והחטאים של העם עלתה אפילו על זו של העיר הידועה לשמצה.
הפסוק פונה לירושלים ומשווה אותה אל סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ. המונח "בנותיה" מתייחס לערים הסמוכות לסדום, והן עמורה, אדמה וצבוים [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי אִם־עָשְׂתָה נאמר בלשון שבועה, ומשמעותו היא שסדום מעולם לא הגיעה לכמות התועבות והחטאים כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על ההבדלים המהותיים בין חטאי סדום לחטאי ירושלים, המסבירים מדוע אשמתה של ירושלים כבדה יותר. גישה אחת מתמקדת במישור האמוני: אנשי סדום מעולם לא קיבלו עליהם דת אלוהית או עיקרי אמונה, ולכן לא היו בני עונשין על עבודה זרה או על חטאים שבין אדם למקום [מלבי"ם]. יתרה מכך, בעוד שאנשי סדום נותרו נאמנים לאלוהיהם, אנשי ירושלים המירו את כבוד ה' באלילים חסרי תועלת [רד"ק].
מעבר לחטא העבודה הזרה, הפרשנים מסכימים כי גם במעשים הרעים עצמם, ירושלים השחיתה את דרכה יותר מסדום. חטאה של סדום נבע מגאווה שצמחה מתוך שפע כלכלי, שובע ושלווה מוחלטת ללא מלחמות. עושר זה הוביל אותם לאנוכיות קיצונית: הם סירבו לתת צדקה לעני ולאביון, ואף פעלו לסלק עוברי אורח מארצם כדי שלא ייהנו מטובתם [אברבנאל]. למרות רשעותה הקיצונית של סדום בתחום החברתי, ירושלים הצליחה להתדרדר לשפל מוסרי ומעשי עמוק אף יותר [רד"ק, אברבנאל].