העונשים הכבדים הניתכים על העם אינם שרירותיים, אלא נובעים משכחה עמוקה של חסדי העבר ומכפיות טובה שהובילה לבגידה מתמשכת. הכתוב פונה אל האומה בלשון נקבה, כפי שניכר בקריאת המילים הכתובות "זכרתי" ו"עשיתי" כ-זָכַרְתְּ ו-עָשִׂית [מנחת שי].
שורש החטא טמון במילים לֹא־זָכַרְתְּ אֶת־יְמֵי נְעוּרַיִךְ, המבטאות את התעלמות העם מהטובות והחסדים שעשה עמם ה' בתחילת דרכם, כדוגמת ההצלה ממצרים [מצודת דוד, רד"ק]. שכחה זו הובילה למעשים חמורים, שעליהם נאמר וַתִּרְגְּזִי־לִי. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא הכעסה, אך יש המדייקים כי בניגוד לכעס רגיל, המילה מתארת זעזוע עמוק והפרה של מנוחת הנפש, שנגרמו כתוצאה מהמעשים המתועבים שעשו נגד ה' [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק].
כתגובה למעשים אלו, ה' מכריז וְגַם־אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי. המילה הֵא פירושה הנה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. העונש מגיע בבחינת מידה כנגד מידה, כאשר הייסורים והחורבן הם גמול ישיר על מעשיהם, המותאם בדיוק משפטי לחומרת העבירות שביצעו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
חלקו האחרון של הפסוק, וְלֹא עָשִׂית אֶת־הַזִּמָּה עַל כָּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ, מעורר מחלוקת פרשנית מרתקת סביב משמעות המילה הַזִּמָּה. גישה אחת מפרשת מילה זו מלשון עצה ומחשבה. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מאשים את העם בכך שלמרות כל תועבותיהם ולמרות אזהרות הנביאים, הם לא עצרו לחשוב, לא טכסו עצה לשוב בתשובה, ולא נתנו אל ליבם לתקן את הפגיעה בה' שהיטיב עמם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת רואה במילה זו ביטוי לגנות, רשע והשתקעות עמוקה בפריצות. לפי פירוש זה, המשפט אינו קביעה אלא נאמר בלשון תמיהה רטורית: וכי לא עשית גם את הזימה והשחיתות הזו בנוסף לכל שאר התועבות שלך? [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].