חטאיהן של סדום וערי בנותיה הגיעו לשיא של שחיתות מוסרית, שהחלה ביוהרה פנימית והידרדרה למעשים חמורים שהובילו להשמדתן. שרשרת הידרדרות זו נפתחת בגאווה עצומה, ומסתיימת בעונש חרוץ ומוחלט.
המילה וַתִּגְבְּהֶינָה מבטאת גבהות לב וגאווה [מצודת ציון]. לשון הרבים בפסוק מתייחסת לסדום ולערי השדה הסובבות אותה, המכונות בנותיה [רש"י, שטיינזלץ, אברבנאל]. קיימת גישה ולפיה לשון הרבים מכוונת לסדום ולשומרון גם יחד, אך הדעה המרכזית היא שהמיקוד כאן הוא בסדום ובנותיה [רד"ק]. שורש הגאווה של אנשי סדום נבע מעושרם הרב; מתוך רצון לשמור על רכושם לעצמם, הם הנהיגו מדיניות אכזרית שאסרה על הכנסת עוברי אורח לארצם, כדי שאלו לא ייהנו מממונם ויחסרו אותו [רש"י].
גאווה קיצונית זו הובילה לכך שפרקו עול ולא חששו ממצוות ה', וכך הגיעו לשלב של וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי [מצודת דוד]. ה"תועבה" מתייחסת ספציפית לגילוי עריות ולניאוף מגונה [מצודת דוד, אברבנאל]. שיא התועבה התרחש כאשר שלח ה' את מלאכיו לסדום, ואנשי העיר דרשו לבצע בהם את זממם [מלבי"ם]. עם זאת, חרף חומרת חטאיה של סדום – שכללו גאווה, היעדר צדקה וגילוי עריות – עוונה של ירושלים היה כבד אף יותר, שכן היא הוסיפה על חטאים אלו גם עבודה זרה ושפיכות דמים [אברבנאל].
בעקבות מעשים אלו נגזר עונשן: וָאָסִיר אֶתְהֶן. ה' השחית את העם והפך את הערים מן השורש, כך שנמחו מן העולם ולא נותר בהן כל יישוב [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל, מצודת דוד]. לפי הדעה שהפסוק רומז גם לשומרון, ההסרה של שומרון התבטאה בהגלייתה מן הארץ [רד"ק].
המילים כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי מתפרשות בשתי דרכים עיקריות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה קושרת מילים אלו ישירות לתיאור חטאי סדום בספר בראשית, שם אמר ה' "ארדה נא ואראה". כלומר, ה' בחן את דרכם, את רעתם ואת התועבה שביקשו לעשות למלאכים, ופעל בהתאם למה שראה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת שה' העניש והסיר אותם מן העולם בדיוק כפי שנראה לו לנכון, כגמול הראוי והצודק למשפטם [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].