נבואה זו מציבה מראה נוקבת מול פניה של האומה, ותובעת מהנביא לעמת את העם עם עומק הבגידה והשחיתות המוסרית שדבקו בהם. אף על פי שהנביא יחזקאל יושב בגלות בבל, נבואתו ותוכחתו מכוונות ישירות אל ירושלים [אברבנאל]. המיקוד בירושלים דווקא נובע מכך שממלכת ישראל הצפונית כבר חרבה ואיננה, ולכן ירושלים נותרה הנציגה הבלעדית שדרכה מגולל הנביא את קורותיה של האומה כולה [ביאור שטיינזלץ].
במוקד הציווי עומדת המילה הוֹדַע. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר רק במסירת מידע בעלמא, אלא בהוראה להוכיח, להראות בבירור וליידע את יושבי ירושלים בדבר מעשיהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], וזאת במטרה להתווכח עמהם ולהעמידם על חומרת מצבם [מצודת דוד]. באשר למילה תּוֹעֲבֹתֶֽיהָ, קיימים חילופי גרסאות בספרים ובכתבי יד עתיקים ומדויקים של המסורה לגבי אופן כתיבתה, האם היא נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו או בכתיב חסר [מנחת שי].
מהותן של תועבות אלו מתבארת באמצעות משל נוקב הממחיש את הפער העצום שבין חסדי ה' לבין כפיות הטובה של העם. הקשר בין ה' לישראל נמשל לאדם נדיב שעבר במדבר ומצא תינוקת אסופית, עזובה ומושלכת ללא חומל. הוא ריחם עליה, גידל אותה, וכשבגרה נשא אותה לאישה והעניק לה כל טוב. תחת להכיר תודה, היא שכחה את כל חסדיו ובגדה בו כדי להכעיסו [מלבי"ם]. התועבות שעליהן הנביא מצווה להודיע כוללות אפוא את המכלול: החסדים העצומים שקיבלו מה', עצם החטאים שחטאו כנגדו, והגזרה הקשה שנגזרה עליהם בעקבות כך [אברבנאל].
את שורש הקלקול והתועבות תולים הפרשנים בהשפעת הסביבה, כפי שעולה מהמשך הנבואה. העם אימץ את האמונות והמעשים המגונים של יושבי הארץ שבה גרו, וכך תכונותיהם הושפעו מסביבתו וממקורותיהם, עד שנדמה כאילו נולדו לאב אמורי ואם חתית וגדלו בארץ כנען [אברבנאל].
מנגד, גישה עמוקה ורוחנית יותר רואה בהזכרת התועבות והמקורות החומריים של העם דווקא פתח של חסד אלוהי. בניגוד למלאכים רוחניים שאם יחטאו אין להם כל תקנה, האדם נברא במכוון מחומר גס וכיליד לאב ואם כדי להקל עליו את הדין. עצם השליטה של היצר הרע והחיבור לעולם החומרי (המשולים לארץ כנען החומרית) מהווים מעין גורם מקל לחטאי האדם. התוכחה נועדה להזכיר לעם שיסודם החומרי הוא שגרם להם לחטוא, ובכך ללמד עליהם זכות ולאפשר להם פתח אמיתי של תשובה וכפרה [אדרת אליהו].