המרדף הבלתי פוסק של ירושלים אחר בריתות זרות והשפעות נכריות משול לצימאון שלעולם אינו בא על סיפוקו. וַתִּזְנִי אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר מבטא את הפנייה ליצירת קשרים מדיניים, תרבותיים ודתיים עם האימפריה האשורית [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, פנייה זו מכוונת למעשיו של המלך אחז, אשר שלח לבקש עזרה צבאית ממלכי אשור במלחמתו נגד ממלכות ישראל וארם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, השימוש במילה "אל" מצביע על שלב החיזור והשידול הראשוני לקראת הקשר [מלבי"ם], כאשר הכוונה המעשית היא לזנות "עם" בני אשור [רד"ק].
הסיבה לפנייה לאשור נובעת מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ. ירושלים סירבה ללמוד מוסר מכישלונות העבר, ומאחר שלא באה על סיפוקה מבריתותיה הקודמות ומתועבות מצרים הקרובה אליה, היא בחרה להרחיב את תאוותה גם אל אשור הרחוקה ממנה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. תרגום יונתן מציע רובד רוחני למילה זו, ומסביר כי חוסר השובע הפיזי נובע למעשה מחוסר ידיעת התורה [רד"ק].
לאחר שלב החיזור מגיע השלב המעשי, וַתִּזְנִים, המבטא את עצם מימוש קשרי הזנות בפועל עם האשורים [מלבי"ם, רש"י]. עם זאת, התוצאה של קשרים אלו מסוכמת במילים וְגַם לֹא שָׂבָעַתְּ. הברית עם אשור לא הביאה את הביטחון המיוחל; מלך אשור רק הצר לאחז ולא חיזק אותו [מלבי"ם]. כתוצאה מכך, ירושלים נותרה בלתי מסופקת והמשיכה לחפש קשרים עם ממלכות נוספות [ביאור שטיינזלץ]. על פי תרגום יונתן, חוסר השובע המתמשך הזה מעיד על כך שהעם סירב להפיק לקחים ועדיין לא ידע את דרך התשובה [רד"ק].