העונש האלוהי המוטל על עם ישראל מקביל במדויק לשני החטאים המרכזיים שבהם חטאו: עבודה זרה ושפיכות דמים.
העם נשפט במִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם. הפרשנים מסכימים כי חטא הניאוף מסמל את העבודה הזרה, שבה ישראל בוגדים בה' הנמשל לבעל, ואילו שפיכות הדמים מתייחסת לרצח הבנים והבנות שהוקרבו לאותם אלילים [מצודת דוד, מלבי"ם]. הרד"ק מוסיף רובד מטפורי ומסביר כי קיים קשר הדוק בין שני החטאים הללו גם במציאות האנושית; אשה מנאפת גורמת לא פעם לשפיכות דמים, למשל כאשר המאהבים מתקוטטים עליה, או כאשר הבעל מגלה את הבגידה ומתרחש רצח. בדומה לכך, הבגידה הרוחנית של ישראל באלוהים הובילה אותם ישירות לרצח בניהם.
בעקבות מעשים אלו, גזר הדין הוא וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. משמעות הביטוי היא שה' ימסור ויסגיר אותם לידי אויבים שיהרגו אותם מתוך כעס וזעם רב [רש"י, רד"ק]. המלבי"ם מצביע על ההקבלה המדויקת בין החטא לעונש: ה"חמה" באה כעונש על שפיכות הדמים, ואילו הקִנְאָה היא התגובה לחטא הניאוף, שכן קנאה היא זעמו הטבעי של בעל נבגד. המילה קִנְאָה מבטאת בהקשר זה כעס עמוק [מצודת ציון], והיא משקפת את קנאת ה' על כך שישראל המירו את כבודו באלילי שווא [רד"ק].