עם ישראל מצטייר כרעיה בוגדנית שאינה מוצאת מנוח, ומדלגת מקשר לקשר תוך אימוץ תרבויות זרות ועבודה זרה. הניסיון הפוליטי והדתי המתמיד להתחבר לאומות אחרות אינו מביא לסיפוק, אלא רק מגביר את הצימאון לעוד.
החיבור בין שתי ישויות גאוגרפיות ותרבותיות שונות, אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה, עורר את תשומת לבם של המפרשים, והם מציעים מספר כיוונים ליישוב הדבר [רש"י, אברבנאל].
הגישה המרכזית בקרב רבים מהפרשנים היא שהמילה כְּנַעַן אינה מתייחסת לארץ הגאוגרפית המוכרת, אלא משמעותה סוחר או תגר. לפיכך, התיאור מכוון כלפי בבל (ארץ הכשדים) בהיותה מעצמת מסחר מפותחת ועיר של רוכלים, שאליה פנתה ישראל [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].
גישה אחרת מבארת את הדברים כתיאור של הצטברות חטאים. ישראל לא הסתפקה בעבודה הזרה המקומית, אלא הוסיפה את צלמי הכשדים ומנהגיהם על גבי התועבות וגילולי הכנענים שכבר היו שקועים בהם [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. תהליך זה הגיע לשיאו בימי המלך מנשה, שהרבה לעשות כמעשי האמורי והחדיר את השפעת בבל [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. קו מחשבה נוסף מציע כי עוצמת החטא של ישראל אף גדלה והרחיקה לכת יותר מחטאיהן של כנען וכשדים גם יחד [אברבנאל].
חתימת הדברים במילים וְגַם בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ מלמדת כי למרות כל הבריתות הפוליטיות, אימוץ התרבויות הזרות והפנייה לפסילי אשור וכשדים, העם לא בא על סיפוקו והמשיך לחשוק באלוהים אחרים [שטיינזלץ, מצודת דוד, אברבנאל]. תאוות הזנות הרוחנית הייתה כה גדולה, עד שאפילו העונשים והצרות שבאו בעקבותיה – כמו מסירתם ביד פלשתים או לכידתו של מנשה בחוחים והגלייתו לבבל – לא הצליחו להשביע את רעבונם ולעצור את ההידרדרות [מצודת דוד, מלבי"ם].