תקופת הגלות נועדה להביא לכך שהאומה תישא את הכלימה הראויה לה על מעשיה הרעים [מצודת דוד, מלבי"ם]. מוקד הבושה מתבטא בביטוי בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן, המעלה את השאלה כיצד חוטאת אחת מנחמת חוטאות אחרות.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת טיבה של נחמה זו:
הגישה הראשונה מתמקדת בהשוואת חומרת החטאים. מכיוון שמעשיה הרעים היו חמורים יותר משל האחרות, היא למעשה מספקת להן פתחון פה והצדקה. במעשיה היא גורמת להן לחוש נחמה, שכן הן יכולות להביט בה ולומר שביחס אליה, הן נחשבות צדיקות. עצם המצב שבו היא נאלצת להצדיק אותן במשפט בשל מעשיה החמורים יותר, הוא זה שמסובב ומעצים את הבושה והכלימה שלה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
הגישה השנייה מתמקדת בעונש עצמו. לפי קו מחשבה זה, הנחמה אינה נובעת ממעשי החטא, אלא מהצרות והרעה שיבואו עליה כעונש. כאשר האחרות יראו את סבלה הגדול, הן ימצאו בכך נחמה מסוימת, מתוך ההבנה שהן אינן היחידות שלקו ונענשו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].